היא לא הלכה היא צפה. ילדה קטנה בשיער זהוב צעדה על אדמת הנהר הרכה. מדדה במבטה התמים תוהה בחלל הפתוח כשהאוויר הקר חובט באפה הסולד.
רגע. לא. ילדה בשיער זהוב? really? מה חשבת לעצמך. קלישאתי מידי. הרי עם מדיניות כור ההיתוך דאז, פערים עדתיים וחיוך בלונד צחור עיניים בפרסומות של קולגייט היית אמורה לדעת כבר הרבה יותר טוב שסיפור טוב (או פחות טוב ומטה כגון זה) לא חייב לכלול ילדה קטנה בשיער זהוב ואדמת נהר רכה. וחוץ מזה, כל אדם שחשקה נפשו ביצירה כבר צריך לדעת זאת.
אבל כאמור לא תצרי יצירה ספרותית בעלת ערך רב. כנראה שגם לאחר מותך ומילות קינה שיהללו אותך יותר מבימי חייך ערכה של כל יצירה שתכתבי לא יהיה רב מערכם של עיתונים עירוניים זולים.
אבל. אבל הבטחת לעצמך.
ואיך אמר לך הבחור ההוא שהכרת. ששבר לך את הלב. שכותב כגדול הסופרים הקיימים. פשוט תתחילי לכתוב. לא משנה איך. תתחילי מילדה שהלכה לנהר. תמישיכי מאופניים שאבדו. פשוט תתחילי.
והבטחת לעצמך.הבטחת שתתחילי ומשם הקרח יישבר.
תמיד האמנת שלא שלמה תהיי ללא כתיבה בין אצבעותייך.
חסר הבטחון שלך יתקשה לקחת אחריות על כתיבה דלה ונמוכה. הכתיבה כשיקוף של מציאות חייך. הרי תמיד התקשת להסתכל במראה ולצפות בעדות מיותמת של קמטי הבעתך.
אבל הבטחת לעצמך.
הבטחת והנה את כותבת. הנה את שרה במקלחת ומזייפת. הנה את רוקדת והרצפה עקומה.
אבל הבטחת וכתבת. כתבת כמאמינה שהכתיבה תעזור לך להגיע לעצמך. כתבת כזונחת את סגנון הכתיבה היחידי שאת מכירה. זה מלא ההומור שנמצא שם לעזר בכל עת עבורך כמנגנון הגנה יעיל ופתולוגי באינטראקציה עם בני אדם ועם אהובך שאמר לכך די.
הנה כתבת. העזרת. והבטחת לעצמך שתכתבי עוד.
הקורא היחיד מוזמן לחייך בביטול.