אף אחת לא יכולה לשלוט על המראה שלה. לא עד הסוף הכוונה. אולם התחושה היא שמראה הפך לחזות הכל. מאחורי כל ספר קריאה נראה תצלום של הכותב או הכותבת.
לאחרונה גם כל כותב טורים בעיתון חייב להראות את סבר פניו על פני הדף, שלא לדבר על האינטרנט. בני אדם, בעיקר נשים מרוחים לכל אורך המסך בכל הגדלים האפשריים. הרבה פעמים חושפים כמה שיותר, איברים הכוונה. ומה שקורה שחווית הקריאה הופכת לויזואלית משהו. אבל לא מהסוג הטוב. לא ויזואליה שעולה למוחנו מתוך רצון חופשי, מתוך סקרנות לא נגועה, אלא ויזואליה עצלה.
יכול מאד להיות שאנו אפילו נוטים לקרוא כותבים יפים יותר? ולא מרתקים יותר? אפשרי שאף הכותבים הופכים לסוג של דוגמנים?
הוויזואליה הזו גם גולשת לפייסבוק שמתמלא בתמונות שלנו. אנחנו- גברים ונשים, מדביקים קישורים, כותבים כמה סטאטוסים משעשעים ומקנחים בתמונה. איך אפשר שלא. מעבר לזה חבל להשקיע, גם אין זמן. המראה אומר שאני בטוב, או לפחות מנסה, נדבר לעומק בפעם אחרת. ביתי המתבגרת סיפרה לי כי היא עובדת בזמנה החופשי במשרד ואת הלקוחות אישה בת חמישים לא מפסיקה להעלות תמונות שלה לפייסבוק ולידע על כך את מכריה בכל רגע נתון. הנה היא רזתה בחמש קילו , כולם מוזמנים להציץ בה, וכאן יצאה למסיבה עם חברים וערכת האיפור שלה ממש נפלאה. את ביתי זה משעשע. אולם מי מבטיח לה שיום אחד גם היא לא תמצא את עצמה באותה מלכודת חיצונית. הזמן מתעתע. והוא חולף מהר. אבל את זה רק אני יודעת ,כרגע לפחות.
אישית אני חשה שהיחס שלי למראה החיצוני שלי הפך לחיובי יותר ,כל שהפכתי אותו לפרטי ומוגדר בהגדרות אבטחה. זה בניגוד לאחיותיי למהפכה שהחלו את מאבקן באקטים של: שריפת חזיות וכדומה. לטעמי ההליך עשה לנו ולעולם רק רע. ההתמקדות במאבק הפכה בחלקה לפיזית, כמו שראינו נוצלה לרעה על ידי גורמים גברים דווקא. תעשיית הפורנו עולה ומתעצמת. ילדות בנות ארבע עשרה הן אלילות של גברים בגיל העמידה.
כך גם שחרור האשיות הפך גם להיות לשם נרדף של חשיפה. ומי יאמר איפה כדאי להפסיק. וממה שרואים החשיפה היא ללא הפסקה. משטחת את התרבות, הופכת אותה לדלה וצרה.
כשהייתי מאד צעירה, דגמנתי פעם אחת ויחידה על מסלול לפני אולם מלא נשים, גברים וטף. לא היה רגע בו הרגשתי רע עצמי כמו הרגע ההוא. בעיקר כשפסעתי על המסלול עם בגד ים, חשתי כה לא מוגנת, לא מרוצה מגופי, החשש הגדול ביותר היה שזו שפוסעת לפני הרבה יותר מושלמת ממני.שמשהו בפרופורציות שלי, לא עונה על דרישות הקהל, האופנה, שוב לא הייתי יפה בפני עצמי, הייתי יפה לעומת… אם כי ממה שהבנתי זו שצעדה לפני דווקא נהנתה מהחוויה.
אולם מעניין איך היא חשה עם זה כיום, הרי אף היא התבגרה, ואין לי מושג עם שנות המסלול הארוכות גמלו לה הרבה מלבד ממון, ואולי בעל שבחן אותה קודם כל על פי צורתה המושלמת על פי כל קנה מידה. על פי הדין, למסלול היא כבר לא תוכל לחזור לפחות לא בגלגול הזה, האם היא חסרה את אותה הערצה ממכרת ורעבה? לגבי עצמי אודה כי לא חזרתי על ההתנסות המביכה הזו. למעשה התקשיתי להתאושש ממנה.
המוזר הוא שכיום אחרי מספר לידות כל תחושת הנחיתות ההיא נמוגה כמעט לחלוטין. ויחד איתה נעלם הצורך להתחרות ולהוכיח לעולם מה אני שווה חיצונית לפחות. הפך הוא הנכון. פתאום אני יפה במידה הנכונה לי, והנתון הזה כשלעצמו מספק לי שלווה.
לכן החלטתי בלב שלם, כי לא אדביק כאן תמונה שלי. ומקווה שאצליח ליצר עם קוראי חווית קריאה מסוג שונה. חוויה נעלמה.