עוויתי חטאתי פשעתי. אני עומדת (או יותר נכון יושבת) כאן לפניכם הקוראים ומודה באשמה. אני ישנה שנת צהרים בימי שישי. בד"כ בכל אופן. ואני גאה בכך!
זה התחיל לפני כמה חודשים. בפעם הראשונה ישנתי כמו דב, שינה כ"כ חזקה שאפילו שופלדוזר רועם לא היה מעיר אותי ממנה.
ישנתי ללא הפרעה. היה שקט. שקט מוחלט, כמעט שקט טורדני. פתאום נעלמו כל המקרים הבהולים והשאלות הדחופות בסגנון: "אמא את ישנה?פשוט יש לי שאלה דחופה אז אני אשאל בשקט…..מה עושים ביום שלישי הבא אחה"צ?", כל החשקים הקולינרים : "אמא אני ממש רעבה. את יכולה להכין לי כריך?" כל הבעיות הרפואיות : "אמא כואבת לי הבטן נורא ואני מרגיש שאני עומד להקיא, אני צריך שתתני לי תרופה/תכיני לי תה…". היה פשוט שקט.
אז מה הבעיה, ולמה אני עומדת מבויישת?! המחיר…. בגדתי בעקרונות שלי! אני שתמיד דברתי ומדברת בשבח המשחק עם הילדים ובין הילדים לבין עצמם, ונגד טלויזיה ומחשב בבית, פשוט הדבקתי את הילדים למרקע עם קלטת או שזה היה ערוץ הופ, מי זוכר.
אני שבכל הזדמנות מזדעקת נגד המכשירים הללו שהופכים ילדים קופצניים לתפוחי אדמה המתגלגלים עלי ספה, פשוט התאמתי את רמת הווליום, כך שלא תפריע לי וברחתי למיטה כל עוד נפשי בי. פשוט מאוד. בלי להתבלבל.
נכון. אני לא המצאתי את העניין, ואני לא הראשונה לבגוד בעקרונותי לטובת שעת שינה, אבל מה לעשות זו הפעם הראשונה שלי, וכמו כל פעם ראשונה זה מרגש. מן תחושה של ריגוש אסור.
כשהתעוררתי מן השינה התחלתי, להלקות את עצמי, כמיטב המסורת הפולנית, ולקונן על ההתדרדרות המוסרית שלי…(מזל שלא נסחפתי) אבל אז, כשקמתי לשטוף פנים, חמש דקות לפני שהאפרוח הצעיר מתעורר, ושניה לפני שאני יוצאת לפטפט עם הגדולים על כוס שוקו ועוגיות של יום שישי, הבטתי במראה. אני חייבת לומר, שהבחורה שהביטה בי, נראתה הרבה יותר שפויה מאותה גברת פרועת שיער עם העיניים האדומות שהייתה שם שעתיים קודם לכן. כנראה שביחד עם שטיפת הפנים, שטפתי מעליי גם חלק מהיומרנות והצדקנות ההורית, וגיליתי טפח או שניים מהאנושיות ההורית.
מאז, אני מנסה לאלף את עצמי. מנסה להעביר לעצמי את אותו המסר שאני מנסה להעביר לילדים. אף אחד לא מושלם, גם לא אמא ובטח שלא אבא. לפעמים צריך לעשות פשרות, לעגל פינות ולוותר, בשביל להרגיש טוב יותר.
אז בשם שפיות הדעת, לטובת הפרט, והכלל כאחד, ותחת הכותרת אף אחד לא מושלם, הוחזרה שנת הצהרים לביתנו בשישי ושבת. יחי דיסני! יחי הופ! (טוב…. בואו לא נגזים)
לסיכום, ומעבר לכל המשפטים הפומפוזיים בסגנון: " אין מה לעשות, אלא החיים….." והנאומים חוצבי הלהבות בדבר זכויות הורים, החלטתי לעשות מעשה ולהקים קבוצת תמיכה להורים נטולי שינה, ובכלל להורים. מסוג הקבוצות שרואים בסרטים האמריקאיים. כמייסדת הקבוצה, מן הראוי שאהיה הראשונה לפתוח אותה ולכן: שלום, קוראים לי רחל, אני אמא לשלושה, וכבר למעלה מחמש שנים אני לא ממש ישנה.
לילה טוב ושקט לכולנו.