אני מתעסקת בכאב של אחרים. האחר מעסיק אותי, עם הפגיע אני מזדהה, למתייסר אני חשה אמפטיה עמוקה, לבודד, למלנכולי, לאיש העצב, כולם היו בניי ובנותיי.
אבל יש פה סיפור להגיע אליו, אם אתה נמצא בחלון ומחליט לגלול מטה, דע לך, יש פה סיפור. אולי כזה שיכלול פרטים בלתי הולמים, אבל האחד שהחליט לגלול שיידע, שיש לי מטרה. לדון בכאב שלי עצמי, ולא בזה של אחרים. אבל עם שינוי קטן. לדון בכאב בלי להזדקק לאמפטיה. היא לא קידמה אותי לשום מקום. למרות שתמיד חשקתי בה, כילד שחושק בגלידה ביום חורף קר.
לא הולך להיות זה דיאלוג עם מסקנות והיקשים, לא דיון כזה למקרה שבלבלבתי. הדיון יהיה אצלי, אישי, דרך הבאת הסיפור.
הקדמה ארוכה מידי, מעולם לא הייתי טובה במבוא, עולם דימויים ומטאפורות. מקווה שאתה עדיין גולל.
שמש מסמלת לי שמחה, מצב רוח לבבי ועליזות קלה,. אז אקבע שהיה זה יום שמש, אם כי אינני בטוחה. אך יום שטוף השמש יסמל את ילדותי המאושרת דאז. אמא קראה לסלון, רק לחבק היא רצתה. אמא, היא אהבה אותי אהבת נפש. עוצמות של אהבה שהתקשתי להכיל, עוצמות של אהבה שמי שמכיר אותן יודע שהן גורמות להתרגשות אצל האהוב והנאהב.
יום לימודים הסתיים, מרבית הילדים רצים לבתיהם עם השמע הצלצול, גם אני רצה. אני עדיין ילדה מאושרת. שער בית הספר הצהוב, הוא מחכה לי ליד השער, בטוב ליבו רוצה לעזור לי בשיעורי הבית. אני- ילדה. הוא- אחי הבוגר.
מגיעים הביתה. יש שיעורים בחשבון. שברים ארוכים, לוקח זמן לפתור אותם. לוקח פחות זמן לגעת בי,
מתחילים את התרגיל הארוך, כל פעולות הכפל כלולות בו. כל הדרכים לגעת כלולות בי.
מחממים מנועים, היום הראשון בדרך להרס ילדותי יוצא לדרך. ללא תופים ומוזיקת רקע.
הניירת נשמטת, וכך גם חולצתי. המחברת עפה לצד, כמוטלת ליד מכנסיי. אני שכובה על גבי, והוא רוכן מעליי, הוא ערום לחלוטין וגם כבר אני. כמחללים את מיטת הורינו. איבר המין שלו עומד והוא מתחכך בי מעלה ומטה. מתחכך עוד ועוד. אניי לא יודעת אם הגיע לפורקן.
אמא מגיעה הביתה. אני שמחה לראות אותה, אני עדיין ילדה מאושרת.
הימים עוברים, השמש כבר איננה, חלפה יחד עם ילדותי. המורה עדיין נותנת שברים, צריך לפתור אותם.
אני עומדת צמודה לקיר, על גבי, והוא חוזר להתחכך בי. ככה הוא מעדיף את זה עכשיו. מחר הוא יעדיף שאכניס " את זה" לפה. אני אומרת שזה מגעיל. אבל הוא מבקש שאנסה. כי ככה זה אחים ואחיות. משחקים בפזאלים, אוספים מהגן, ומסתירים מאמא משחקים אחרים.
אמא מגיעה הביתה, אני עדיין מאושרת.
עונת הלימודים בשיאה. יש עוד ועוד שברים.
הוא חופן את שדיי, מנשק אותי "כמו בסרטים", ולוחש באוזניי הקטנות , אסור לספר לאמא….אסור שאמא תדע…זה הסוד שלנו.
הסוד שלנו. משהו אישי שלנו שרק אנחנו חולקים. כשאנחנו מביטים האחד בשנייה בארוחות ערב, אף אחד לא יודע שיש משהו שהוא רק שלנו, אפוף מסתורין, רק שלנו.
אמא חוזרת הביתה, אני כבר לא כ"כ מאושרת.
אני רוצה לשמור סודות על מכתביות, על חבר שגזר צמתה של אחרת, על הלוח שמחקנו למורה עת לגמה את הקפה. את הסוד הזה אני לא רוצה לשמור.
שברים. שברים בסלון. מתחת לשמיכה. שברים. שברים במסדרון הבית. שברים. שברים בחדרי, בין הסדינים החדשים שאמא קנתה לי לחג. סדינים לבנים, תמימים. כתמימות שהיתה לי.
אמא חוזרת הביתה. היא חשה שמשהו אינו כשורה.
אני לא מאושרת.