מיכל גולדן: למה אני מרגישה כמו עבד?

היום שלי מתחיל ב 06:30, חצי שעה לפני כולם – לא חלילה כדי שאפתח את הבוקר במדיטציה, אלא כדי שאספיק לטייל עם הכלבה, ולהכין כריכים לכולם. למזלי אנחנו משפחה קטנה. רבות מחברותיי מטפחות משפחות גדולות יותר. אני מסיעה את הילדים לבית הספר, ומתחילה את יום העבודה שלי.

כעצמאית, אני עובדת המון שעות, ועל רובן איש לא משלם לי. בעצם, גם בחלק השני של היום – עבודות הבית וגידול הילדים – אני עובדת הרבה שעות ואיש לא משלם לי. להיפך: חשבון ההוצאות בתחום הזה הוא סעיף ההוצאות המרכזי שלנו. שנאמר: יש לי עבודה בשכר ועבודה בתשלום.

עוד ב-Onlife:

למה הוציאו את הנשים מההגדה? 

ילדה בת 7 במשטר דיאטה רצחני, למה?

מחקר חדש מסביר: למה אנחנו לא מפסיקים לאכול כשאנחנו שבעים

אם אני מנהלת התחשבנות ביני לבין בן זוגי – הוא לא פחות עבד ממני. שי עובד שעות על גבי שעות על גבי שעות. 6 ימים בשבוע וגם בטלפונים מחוץ לשעות העבודה. בנוסף, הוא מבלה שעות ארוכות בכבישים, בדרך לתל-אביב. טוב נו, אני רציתי שנגור בבנימינה ? ולאיכות חיים יש מחיר.

הנוחות לא משרתת אותי, אני משרתת אותה

אני בודקת עם עצמי, האם אנחנו בני חורין,  או שמא הדרך היחידה להרגיש את החופש היא לחצות את הקווים, לפרוש, לעבור לישוב בצפון ולגדל ירקות אורגניים? האוויר שם בטח נקי יותר. האם האפשרות לנשום אוויר צח ולהיות מנותק מכבלי הקריירה היא ההוכחה שאדם חופשי? האם המרדף אחרי הכסף, השפע והנוחות, הוא שמונע ממני את תחושת החופש?

בנוגע לאוויר, לא משנה כמה ממנו יש – אני נוהגת לנשום נשימות שטוחות. כלומר נשימות קמצניות כאלה. אני לא ממלא את הבטן באוויר. אלא לוקחת שאיפות ונשימות קטנות כאלה. מכאן שממש לא משנה כמה אוויר יש בחוץ אלא כמה ממנו אני מנצלת.

בנוגע לשפע, לכסף והנוחות: גם אני כמו נשים רבות בארץ, לקראת הפסח מנקה מעט יותר ומסדרת. אחת הפעולות האהובות עליי, היא להיפטר מדברים ישנים שאינם בשימוש ? ערימות של ספרים, צעצועים ובגדים מיותרים שמוצאים את דרכם החוצה במסגרת הקמפיין לביעור הבית משמאטעס ומעודפים. הנוחות והשפע לא הפכו אותי לחופשייה אלא לבזבזנית. אני צורכת הרבה יותר ממה שאני צריכה. ההורים שלי חיו חיים יותר צנועים בהרבה ממני. מה קרה בתפר הזה בין הדורות שהפך אותי לצרכנית כה אגרסיבית? האם העובדה שאני יכולה להרשות לעצמי לרכוש יותר הפכה אותי לחופשיה? להיפך. היא הפכה אותי לרודפת נוחות ושפע. הנוחות מזמן אינה משרתת אותי – אני משרתת אותה.

האם בחרתי להיות עבד?

חופשיה אני לא, אבל אין זה אומר בהכרח שאני עבד. מה זו עבדות? אמרתי לנועה שלי שהיא מעבידה אותי בפרך. היא נעלבה ושאלה: "את אומרת שאני מצרית?" האם גידול ילדים בעידן שלנו הוא עבודה קשה? כן. לגדל ילדים זו עבודה קשה. אולי הקשה ביותר בנמצא. אני כותבת את המילים האלה וחשה גירוד קל בגופי. האין זו חוצפה, לדבר על החיים המודרניים כעבדות? האם אפשר להשוות בין הסבל של אדם שנידון להיות עבד, שחרותו אינה בידיו, אלי? שהרי תמיד עומדת לי זכות הבחירה, החופש לקבל החלטות, לעשות עם חיי מה שאחפוץ לעשות בהם. אפשר שאני לא עבד. ואם עבד, אז בוודאי עבד מפונק.

בתוך המילה "בחירה" טמון המפתח אל החופש. אולם, באותה המידה, המילה "בחירה" היא זו שיוצרת את תחושת העבדות שלי אצלי. בזמן האחרון אני שונאת את המילה הזו . ולמה? כי נדמה, שכל אדם שני הפך להיות מאמן, מדריך, מטפל. ותשובה אחת בפי כולם: הכול בראש שלך. הכול עניין של בחירה.

אבל, רגע: האם הבחירה שלי לגדל ילדים היא זו שמונעת ממני את החופש? ואולי להקים משפחה לא הייתה בחירה עבורי כי אם הכרח? הרי מציאות חיי, העובדה שנולדתי כאן בארץ הזו ובתרבות הזו, פשוט אפשרה עבורי נרטיב אחד בלבד. הרי ברור שהאפשרות לא לגדל ילדים כלל לא עלתה במוחי. ומנגד, יש נשים רבות שחולמות על ילדים ומשום מה, לא מצליחות להיכנס להריון. האם הן חופשיות יותר ממני, או שבויות ? סוג של עבדות ? במרדף אחרי חלום ההורות?

בסופו של יום, אני סבורה שאני חופשיה. שאני מנהלת את חיי מתוך בחירה ומתוך מודעות למחירים ? הלא פשוטים ? שכרוכים בצורת החיים שבה בחרתי. ועדיין, הספק מכרסם, התחושה כי הייתי יכולה להיות חופשיה יותר, משוחררת יותר, מאושרת יותר. התחושה הזאת, של חוסר הסיפוק ? גם היא וריאציה על עבדות. אפשר שהחופש כמו האושר טמון ברגעים קטנים של החיים ואינו מהות.  או אולי יום אחד יהיה אפשר לקנות אותו בכסף.  

מיכל גולדן ? www.michalgolden.com