אתמול.. כלכך שניסיתי לכתוב פתק ולפתע המחשב נתקע.. משמע שהייתי צריכה למחוק.. למחוק… ולשבת בזה הרגע ועדיין לשכתב את המחשבות והתהיות וההסתכלות הבלעדית שלי לחיים, היה בי רצון עז להגיד לחלק מכם.. "החברים שלכם מניאקים!! כן כן החברים הנשואים שלכם חלאות.. " עכשיו תשאלו למה.. ואני אגיד לכם שהחברים שלכם הנשואים בונים לפחות על פעם אחת של פתח מילוט בדירת הרווקים שלכם!!! איך הם לעזאזל יעשנו גוינט אם תתחתנו אה?
אם כן, אם תצאו לשדרה תוכלו לפגוש אנשים במגוון של צבעים, מגוון סיפורים, מגוון חשקים, תפגשו אנשים שידאגו להזכיר לכם שהדשא של השכן ירוק יותר ושהם נורא מאוכזבים ותוהים מדוע שלהם אינו ירוק על אף שהם מנסים כלכך להשקות ולטפח. קשה מאוד לספק את אותם אלה הסבורים שהכסף והממון יהפכו אותם מאושרים, אנשים כפויי טובה שצריכים פעם אחת ביום לשמוע על תחלואה כזאת או אחרת ועל קושי רב כזה או אחר על מנת להעריך את הקושי שהם מצויים בו ועל מנת שלא ינסו אותם בקושי גדול יותר. לרוב, בני אדם מאשימים את אלוהים במקרים שהם חווים כי קשה להם להודות שהם האשמים העיקריים… לא שזה רע להאמין בבורא .. עולם אבל הוא לבטח לא זה שמביא את הכאב והסבל… להיפך… הוא מנסה לסלול דרך נכונה לחשיבה בריאה ומספקת. אם אתם לא מאמינים לי , תמיד תוכלו לקרוא את "ורוניקה מחליטה למות"נשמע לכם ספר לא ממש אופטימי אה? אם כן כשתקראו תוכלו להבין שגם בעולמות אחרים רואים בחצי הכוס המלאה משהו מעודד. לכאורה תראו אישה או גבר שהגיעו לשנות ה40 שלהם, ישובים על בר שכוח אל, חשוך ומסביבם המוני צעירים בשנות ה20 לחייהם.. בני ה40 ינסו את מזלם ויחייכו אל אותם צעירים אך ישובו ריקם, הידעתם למה? הבדל גדול יש בין הגיל הביולוגי לכרונולוגי.. ולא פעם אנו נתקלים באותם ישובים על הבר.. אותם עלובים עם המוני עגילים בשלל המקומות, ומה שיסגיר את זה יהיה לרוב קעקוע עלוב ודהוי מפרצים בשיער שעדיין מיאנתם להסרב ממנו והקמטים.. רק הקמטים יתנו הצדקה לפתטיות הזאת … לאותם אנשים שישבו להם עוד שנים על אותו בר שכוח אל… עייפים מהחיים… למרות שקטפו.. גמעו מהחיים לכאורה , שאיפות? כמה עצוב… כמה עצוב לדעת כי לרוב אנשים אלה שחונכו על טהרת החומר רדפו כל חייהם אחר הכסף והממון .. לזה הם מעניקים את פרס השאיפה… לבטחון הכספי והכלכלי… שהותיר אותם והעניק להם את הלגיטימציה להזמין את כל הבר לוויסקי משובח בזכות השאיפות העלובות… ומנגד לראות את אותם יפים ואמיצים חוזרים לחיק משפחתם בעוד להם מחכה מקסימום כלב או חתול אחד או שניים בהמשך..פעם .. מירי מ1 העם אחד תכנית הסטירה אמרה שאילו הם החיים לגור בדירת שיכון עם בעל נכה.. מי שכתב את התסריט הזה התבדח אבל שכח להגיד .. נכה.. לא נכה… יש מי שמחבק את מירי התימניה בלילה.. .. למרות שהיו לה שאיפות להביא כמה שיותר דוחות.. ועדיין… חשיבות הפרופורציות בחיים.. והמרדף הנכון הם דבר קריטי ביותר להבין כי הדשא של השכן אינו יותר ירוק.. כי למרות שהוא מתלונן שקשה לו עם האישה.. עם הילדים וכל השכונה.. הוא לפחות חוזר לבית חם.. לגינה.. ולמשפחה.. ועליו בעתיד הרחוק יהיה בהחלט מי שיקונן וירוממו בקדיש אחד חשוב.. קדיש אחד ששווה הרבה יותר מבית עם מליוני "מפלצים" כמו שדודה שלי מתקשה להגיד… עולם החומר הוא כאן.. ואין לו ערך כשעוזבים את העולם… בהגיעו לגיל 40+ רואה האדם את כל תחלואותיו.. ומזלם של הקעקועים או החורים שנקב בגופו והמפרצים השרועים על קרחת נרחבת ועדיין… סמוך ובטוח הוא לא פעם שהוא אותו בון גובי אבל רק במקום מיקרופון לרוב הוא מחזיק מסרק ביד…ובסופו של יום… כמה עצוב.. לגמור את החיים בידיעה.. ששאפת לדבר הכי לא נכון…. שאיפות… תכירו אותי.. אני לא שואפת.. ודי לי במה שיש לי.. והדי הזה הוא ההמון של כולכם ההמון של כולכם..