כשאני משוחחת עם אנשים ונושא האמונה שלי בבורא עולה, מיד קמה בשלב מסויים השאלה- איך ניתן להאמין במישהו שנעלם כאשר בדיוק היו צריכים אותו? איפה אלוהים היה בשואה?
אני לא באמת מתכוונת לענות על שאלה כה עמוקה, וכה כואבת, אבל אני יכולה לראות את ההקשר הישיר בין המקום בו אנחנו היינו כעם ועד למקום בו אנו נמצאים היום.
לפני שהחלה השואה, היהודים באירופה לא חיו באחדות, לא בדאגה אחד לשני ובעיקר בהרבה דאגה אינדוודואלית לעצמם. בלי מחשבה שהם עם, שהם מחוברים.
אני לא אתיימר ואגיד שבגלל זה התרחשה השואה. אבל בהחלט בגלל זה אנחנו יוצרים שואה לעצמנו.
הרשת החברתית מלאה בפניות ובדפים שמחפשים לתלות אשמים, נערה נאנסת בחוף הים ואנשים מביטים ולא מדברים ולא עושים דבר בכדי להפסיק את הזוועה, בן אדם נופל ברחוב ולא מסייעים לו, אנשים גרים ברחוב ולאיש לא באמת אכפת, אנחנו צועקים, דוחפים, מקללים, מעליבים.
אנחנו יוצאים לרחוב וצועקים רק כשזה מתקרב לכיס האישי שלנו, לרצון העצמי שלנו, לא מבינים שאת המינוסים שלנו בבנק ואת הקושי הכלכלי שלנו יצרנו אנחנו.
כל אדם שני כמעט שיוצא לי לשוחח עימו סוחב על עצמו התחייבות ענקיות לחברות האשראי. ופתאום אין יותר מקום למלא במסגרת, והצ'קים חוזרים ואין כסף אפילו לאוכל או לשכ"ד ואז אנחנו מאשימים את הממשלה. ושוכחים את כל אותן הקניות שעשינו שלא באמת יכולנו לרכוש, אבל רכשנו בכל זאת. ואנחנו ממשיכים באותו לופ של חיים.
ופתאום מגיע ערב יום השואה וכולנו מזילים דמעה ומתביישים כי לניצולים אין אוכל או כסף לחיתולים. וזה מקומם ולוחץ לכולנו. אבל למה הדאגה שלנו קופצת רק ביום אחד בשנה כשכל החנויות סגורות? כמה מאיתנו באמת עוסקים בנתינה אמתית ודאגה למישהו אחר? כמה מאיתנו נותנים שעה שבועית של עזרה? עזבו שבועית, חודשית? פעם בחודש של סיוע למישהו?
ונכון, אנחנו יכולים לתת את כל התשובות בעולם:
-למה שאני יעזור, צריכים לעזור לי.
-למה שאני אתערב באונס קבוצתי- אני יכול להידקר ובכלל, נראה שהיא רוצה את זה.
-למה שאני אדאג לניצולי השואה- זה התפקיד של הממשלה
ועוד ועוד תירוצים שאנו נותנים לעצמנו רק לא להתאמץ ולהשתנות ולשנות.
ולצאת לרחוב ולהרים שלטים זה קל ואפילו כייף ומגבש, אבל מה עם להשתנות אנחנו. לשנות את הטבע האישי שלנו כבני אדם? מבפנים.
למה אנחנו לא מבינים שאם כל אחד יקח את האחריות לשינוי האישי שלו אנחנו נוכל להשתנו כקבוצה, כעם, ואז גם הממשלה שלנו תשתנה. כי לא תהיה יותר ברירה.
אז לפני שאתם ממהרים ושופטים אותי וכותבים עלי טוקבקים תוקפניים,
תעצרו ותחשבו למה חשוב לכם לתקוף אותי? האם אין אמת בדברי?
ורק לשם הבהרה, כל מה שכתבתי, מתייחס גם לעצמי- גם אני הייתי בהפגנות, גם אני ניפחתי מינוסים בבנק, גם אני לא הייתי בדאגה לאחרים.
לכן עבורי יום השואה הזה הוא התזכורת שלי לעצמי, להבין שלא יכולה להיות שואה נוספת, שואה שלנו לעצמנו.
ואנחנו חייבים, חייבים להשתנות- אין לנו זמן אחר מאשר היום.
,