נשימה חדשה

 

 

שמי גלית זעפרן

אני אחת מ…

 

ביום הולדתי ה-43 נודע לי שאני חולה בסרטן. ביום אחד השתנו חיי ללא הכר. עוד באותו בוקר תכננתי את חגיגות היווסדי, ובערב כבר ניהלתי דיאלוג עם מלאך המוות.

עד אותו בוקר הייתי אישה עסוקה מאוד. חברה להפקות וסדנאות מנהלים, עובדים, ספקים ? בית בכפר, בעל ושלושה ילדים. עומס של החיים. טייס אוטומטי שמופעל בכל בוקר.

ביום ההולדת שלי ? בוקר אותו יום שלא אשכח כל ימי, התוודעתי שיש מושג בעולם שנקרא קרצינומה. סרטן השד, מסוג אינפלמטורי זה לא טוב. ככה לפחות אמר האינטרנט. אחוזי החלמה נמוכים.. כך אמר האינטרנט. סגרתי את המחשב. לא טוב לקרוא כל כך הרבה.

למחרת בבוקר הייתי כבר בעולם אחר ? מושגים עלומים כמו פט סיטי, כימוטרפיה, אחוזי הישרדות, אונקולוגיה ורחמנה ניצלה- כריתת שדיים!! נכנסו באחת לתודעתי.

ואני- שמנהלת עולמות בשתי ידיים – יצאתי למבצע. מבצע ההחלמה מסרטן. בטח כולכם מכירים את ההכרזה.

מפגש ראשון עם אדריאמיצין נתן לי להבין מי הבוס כאן- ולראשונה הוא לא היה אני.

שבוע לאחר הAC  הראשון הייתי בעלת חברה לשעבר. משבר ראשון- את חסרת עבודה. לנשים עם הגדרה עצמית דרך העיסוק ? זה סוג של אסון.

שמונה חודשי כימוטרפיה עברו להם כדייסת סבל נוראי. לא עזרו כל התרופות- אני וכימוטרפיה לא חברים. זה היה סיוט שאין כדוגמתו.

אבל זה היה גם בית ספר ? אמיתי.

למדתי המון בשמונת החודשים האלה ? למדתי על משמעות החיים, למדתי כמה אני אוהבת את החיים, ואת הילדים שלי, המשפחה שלי ואת ההורים שלי.

למדתי מי באמת חבר שלי. ועל מי צריך לוותר.

למדתי סבל מהו.

למדתי שהשליטה היחידה באמת היא משמעת עצמית וכל השאר פיקציה.

למדתי כאן ועכשיו מהו. למדתי להעריך את הרגע.

למדתי משהו על אהבה. ועל תקווה. ועל כוחה המרפא של האהבה.

למדתי לאהוב את עצמי באמת ? ולא משנה כמה אני שוקלת או כמה אני מרוויחה.

למדתי שמתאים לי קרחת..

למדתי שיש לי בכל רגע בחירה. בחירה ליהנות, בחירה איך להגיב, בחירה איך להסתכל על החיים.

למדתי עוד המון דברים חשובים ? כמו למשל שהציפורים מצייצות גם הצהריים..

במהלך תקופת הכימוטרפיה התחלתי לחשוב פחות. התחלתי ל"היות" יותר. ולא בקטע פילוסופי- אלה בגלל שיש דבר כזה שנקרא "כימו בריין" (מוח אחרי כימוטרפיה) ומה שקורה בעצם, זה שלראשונה בחיי הבוגרים- הפכתי לקצת "סתומה"..

שיטוט קצר באינטרנט הוביל אותי למאמרים שחיזקו את תחושתי והבטיחו לי שאחזיר לעצמי את הקוגניציה… (חזרתי..)

אבל זה היה דווקא נחמד להעלם קצת.. לברוח לאיזה "איבוד" כדי להחלים.

אנחנו הנשים ? חושבות יותר מידי גם ככה…

במהלך התקופה גיליתי עולם חדש של ריגושים. הפכתי ל"חשופית" ? הכל ריגש אותי.. ואיזה עוצמות!! מצבים פוסט טראומטיים אמרה לי הפסיכולוגית שבי.. אבל מה זה משנה כמה למדתי על המצבים- אומרים שאין חכם כבעל ניסיון?? צודקים.

במהלך שמונת חודשי הכימוטרפיה עברתי דרך אין ספור מטפלים, מרפאים, רופאים ומחלקות. בליל רב של אנשים עם חלוקים ומבטים חלולים.

סרטן זאת מכה אנושה לאגו.

והוא ? מתרסק שם כדי להבנות בחדש ביום שאחרי.

אבל כלום ? אבל כלום ושום דבר לא הכין אותי ליום שאחרי הסרטן. היום לו חיכיתי והיום אליו ערגתי. היום שאחרי הסרטן ? זאת ספרה אחרת.

כל אדם זוכה בחייו לרגע שבו הוא מכריז לעצמו שנמוך מזה הוא לא מוכן לרדת. היום שלי היה ביום שעמדתי מול המראה והסתכלתי על מה שהיה פעם גופי. זה לא הגוף, אם יודעים ? זה הנפש שמחזיקה את הגוף.

ולא משנה כמה שחזור יהיה יפה ? והוא אכן מאוד יפה. זה לא היה הויזואל, זה היה המכלול.

ביום שאחרי הסרטן המציאות טפחה על פניי. כמו היפיפיה (דא??) הנרדמת התעוררתי ופתאום שמתי לב שהייתי בעולם הזוי של הישרדות וכל העולם ? המשיך מלכת בלעדיי…

ואני? אני עמודת מול צוק ? הנוף של היום שאחרי הסרטן צבוע בצבעים בוהקים יותר. הכל מוערך יותר. אבל החבילה לא מרגישה כמו חגיגה.. ואופציית הנפילה ממשית.

 

יאללה יאללה תחזרי לעבודה.. הכי טוב שגרה..

האמנם?? יש לי ספקות לגבי ההשערה הזאת.

היום שאחרי הסרטן זה יום של חרדות, של עיבוד פוסט טראומטי, של כאבים, של התעוררות, של משברים משפחתיים, זוגיים, תעסוקתיים, כלכליים…הסרטן ניער את השטיח טוב טוב מתחת לרגליי ולרגלי משפחתי, כולנו עפנו באוויר ומי נפל מחוץ לשטיח??

ביום שאחרי הסרטן לא היו יותר רופאים לעמוד לצידי. לא היו אחיות לתמוך בי. הסביבה התעייפה ונראה שלכולם יש משהו חשוב להתעסק בו. ואני הייתי אבודה.

שיחה קצרה עם האונקולוגית שלי המופלאה (ד"ר מירב בן-דוד) החזירה אותי למציאות ? הסרטן עלול לחזור ? והפעם בגלל דיכאון. ד"ר בן-דוד סיפרה לי על הנפילה שביום שאחרי בצער, על הסטטיסטיקות של חזרת המחלה לגוף נקי עקב עקה (סטרס). יצאתי לעשות מעשה.

יצאתי לחקור החלמות. החלמות ממחלות, מתאונות. רציתי להבין.

הגעתי אל סיפורים מדהימים ? על אנשים שלמרות נכותם הגיעו להישגים יוצאי דופן. בקריירה, בעשייה חברתית, בספורט אקסטרים. אני מאמינה שאדם שנמצא בנתינה מקבל הרבה משמעות לחייו. ואחוזי האנשים שבאמת בנתינה- הם תמיד אנשים שידעו סבל מהו.

גילית גם שרוב האנשים שעשו היסטוריה בתחומם ? עבור חיים של סבל וקושי. הבנתי שיש משהו בקושי שצריך ללמוד ממנו.

הגעתי דרך קולגות לבחון שיטת אימון שמלמדת מנהלים מצליחים בארה"ב להצמיח את הארגון שלהם להישגים יוצאי דופן מתוך "דשדוש" בתוך מה שנתפס כרגע של קושי. מצאתי.

בינואר 2010 הזמנתי קבוצה של נשים- כמוני, דרך הפייס בוק לעזור לי לבנות מודל אימון שיחזיר אנשים לחיים אחרי סרטן. קפצו על העגלה 20 נשים צעירות, כולה (קום איל פו) נתנו לנו חדר. וכך, במשך תשעה חודשים חקרתי אקדמית את ההחלמה מסרטן והנחייתי את הקבוצה של הנשים האמיצות והיפיפיות האלה.

אוניברסיטת פרינסטון ליוותה אותי וכך נולד מודל second-wind. התעצמות וצמיחה דרך חוויה מתוך התמודדות.

מאז זכיתי ללוות עשרות נשים בדרך לחיים ולצמיחה לאחר סרטן. מאז הקמתי את עמותת "נשימה חדשה". היום אני מנטור שחזירה נשים לחיים. ממש כך. איזו זכות.

כיום- נשימה חדשה זו כבר סדנה לקהל הרחב, לצד נשים שהחלימו. אני מוצאת שהאינטגרציה הזאת טובה לכולם. כי אנשים אחרי סרטן- לא רוצים לדבר על הסרטן. אנשים אחרי סרטן רוצים ליהנות מהחיים. אנשים אחרי סרטן יש להם סוג של חיבור שרק הם יבינו- היינו שם…במחנה העינויים…ניצת לנו הניצוץ, אנחנו לא נחזור לאותו בור…למדתנו שיעור על החיים.

ואת השיעור לומדים ביום שאחרי. זה היום להחליט שאת ההריסות לא משפצים- אלא בונים בית חדש. וזאת עבודה.

והייתה בעייה ? זוכרים שכתבתי אי שם למעלה על כימו בריין?? זה אומר שביום שאחרי קשה לזכור, קשה להתרכז, קשה להבין.. עולם הרגש מתעורר.

תאמינו או לא ? זאת שעתכם הטובה ביותר!!!

כי כל מה שנותר זה לחוות ? וחוויה, זה הבית ספר הכי טוב לחיים. חוויה משפרת את הזיכרון, מחדדת את ההוויה, ממריצה את המערכות והכי חשוב ? מפתחת את המוח!!

ללמוד לרכב על אופנים, לשחות, לשיר…מיומנויות לחיים לומדים דרך חוויה.

החלמה גם לומדים דרך החוויה.

ולהחלים ?זאת החלטה.

המסלול שבניתי הוא "חווית החלמה" ? המסלול מכיל סדנה שכולה למידה דרך חוויה ? לומדים על החיים, איך המנוע פועל.. אחר כך יש אפשרות לצאת למסע מאוד מיוחד ? מסע של נשימה חדשה. מסע שמכיל לצד חוויות מסוגלות בטבע תכנית אימון בשילוב טבע תראפיה. כי אם להחלים ? אז רק בכייף…

במאי אנחנו נחלים בארמניה. ביולי בגרוזיה. כל מסלול בן שבוע של שיכון חושים ואתגר המותאם לצרכנו, לצד אימון וסדנאות.

ויש את הסביבה של נשימה חדשה. סביבה של מנצחים. של אנשים עם כרטיס VIP לחיים. סביבה של הרבה הרבה בריאות. והערכה. וחברות. ואהבה. וקשר שיש רק למי שניהל דיאלוג עם מלאך המוות ואמר לו ? לא עכשיו.