לאחר יום השואה סיפרה לי חברה שהיא מצאה את הבנות שלה וכמה חברות משחקות בשואה. חבורת בנות ה 6-8 הסבירה לאמא המתעניינת, שהן מתחבאות ועוסקות בהישרדות. "מה הכוונה הישרדות?" שאלה החברה המזועזעת, שציפתה לשמוע מהבנות על בריחה מהנאצים או על מלחמת העולם השנייה וכבר חשבה מה לימדו אותן בבית הספר ועד כמה הפחידו אותן. במקום זה היא קיבלה הרצאה מבולבלת על המשחק ? בריחה מהנאצים לאי בודד שבו צריך לעבור משימות כדי לשרוד. הישרדות כבר אמרנו?
במציאות של חלק מהילדים לא ברור מה קשה יותר – לחיות בירושלים הנצורה של מלחמת השחרור או בגטו וארשה או לאכול מרק נחשים ב'מרוץ למיליון' ולחיות באוהל ב'הישרדות'. כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו ואנחנו חייבים להיות חזקים כמו פאוור רינג'רס או בן- טן ולנצח את כולם לפני כן ואם לא את כולם אז לפחות את השבט הרע ב'הישרדות' ולהגיע לפני הבלונדיניות לקו הסיום.
כבר שמעתי לא פעם את הטענה שהילדים, בעיקר אלו הצעירים בגנים, מתבלבלים בין החגים. פרעה, היטלר והמן, הם כולם רעים כמו גרגמל או דמות אחרת. זה נכון שכולם רעים ורחוקים וילדים צעירים מבלבלים בין דמיון ומציאות ועדין אנחנו מדברים כאן על ילדות בית ספר ולא על פעוטות בגן.
לשנייה אחת, כאשר החברה סיפרה את סיפורה, ניסיתי לחשוב עם איזה ידע ותובנות יוצאים הילדים שלנו ממערכת החינוך, על יום הזיכרון, ומדוע קל יותר לכולם לברוח לטקסים הכוללים מתכון קבוע של שירים ודקלומים. מדוע אין התייחסות אמיתית לזיכרון, לשכול, למלחמות או לשואה ואיך זה, שבסופו של דבר הילדים שלנו זוכים למנת עצב מרוכזת של 20 דקות בטקס ובצפירה ולא להיכרות מעמיקה עם האתוס הישראלי ועם ההיסטוריה של עם ישראל.
יגאל אלון אמר פעם "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל" כפרוש לדברי נפוליון (עם ללא עבר אין לו עתיד) ואני אומרת שאם יגאל אלון היה דמות ריאליטי אז השבט היה מקשיב לו, אבל בעולם בו מדורת השבט היא הטלוויזיה והגיבורים מתחלפים כל עונה, אין לעבר חשיבות והעתיד? הוא תלוי בתוצאות הרייטינג היומי יותר מאשר בידע.
הילדים שלנו לומדים בעולם הישגי וגדלים תוך כדי שינון חומר, לעיתים מיותר, כדי להיבחן בעוד מבחן. הם כמעט שלא נפגשים עם למידה ושאלת שאלות על ההיסטוריה. החגים למשל, נכנסים לתוכנית הלימודים של הגן, לבתי הספר אין זמן להשקיע בדברים מיותרים כיוון שצריך להתמיד בניסיון לפגר אחרי מדינות אירופה במבחני פיז"ה.
בשנים האחרונות היו כמה ניסיונות להפגיש את ילדינו עם מיתוסים, סמלים וידע, רק שהידע התרכז בכמה דרכים מצומצמות. שרת החינוך לשעבר, לימור לבנת, הפגישה את התלמידים עם מילון 100 מושגים שנבחרו כדי שתלמידי ישראל ידקלמו בעל פה. למידה בעל פה אולי טובה יותר מכלום אבל גם היא עדין לא תגדל כאן דור מבין ושואל.
שר החינוך הנוכחי, גדעון סער, העלה כמה תוכניות בשנה האחרונה. אם פעם היתה תכנית של אמץ לוחם, סער השתכלל והוא מציע תכנית חדשה ובה יאמצו ילדי בתי הספר מת. עזבו אתכם מחבילות שי לחיילים ומהאגודה למען החייל, בואו ניגש ישירות לסוף ? נאמץ אנדרטה. אם לא אנדרטה לסער יש גם סיורים למערת המכפלה או למקומות אחרים שהצליחו להכעיס, כי בכותל או ביד ושם כל הילדים כבר היו.
מישהו שכח שלפני שמאמצים חלל ממלחמת העצמאות או שמגיעים לסיורים במקומות שנויים במחלוקת, אולי כדאי ללמד על כל מלחמות ישראל ולהפוך את הטיולים למסלולים משמעותיים בקונצנזוס. שאלו כל תלמיד מממוצע בחטיבת הביניים כמה מלחמות היו כאן ואולי בעצם מהן גבולות מדינה ישראל ומאיפה צצו השטחים. אפשר להתחיל בשאלה מתי קמה המדינה, מי היה הנשיא הראשון ואיך פרצה מלחמת העצמאות. בקשו מתלמידי יב' לספר מי מהם ביקר ב'יד ושם' או בכנסת. התשובות יספיקו כדי להבהיר את הנקודה.
כשהידע לא קיים אפשר להבין למה תוכניות הראליטי תופסות את מקומו ואיתן הבורות ולמה בסופו של דבר קל יותר להפיק טקס קצר בבית הספר ולא להתמודד עם עצב. טקס קצר יותר מכל למידה ומספיק שכל תלמידי בית הספר ילבשו חולצה לבנה כדי שנחוש לעשרים דקות תמימות ביחד וסולידריות
אולי בגלל שהכל מתרכז בשבוע אחד שמתחיל ביום השואה ומסתיים ביום הזיכרון ואולי בגלל שאף פעם לא פינו זמן אמיתי להתייחסות לימי האבל הללו ולמשמעות שלהם, אנחנו מגדלים דור שבו הראליטי מתערבב עם המציאות ורק מה שרואים בטלוויזיה קיים באמת.
בדקות האלה שעברו בין המנה החדשה שיבשלו המתחרים ב'מסטר שף' לצפירה ניסיתי לחשוב באיזו מציאות אנחנו מגדלים את ילדינו, איך הם יענו על השאלה "מי הוא ישראלי בעיניך?" ומה הם יודעים על המדינה שהם גדלים בה ושלמענה אנשים נלחמו ומתו.
ואולי כדאי לגייס את 'ארץ נהדרת' או כל תוכנית אחרת כדי לגרום לילדים להתעניין בהיסטוריה של ארץ ישראל ומלחמותיה? הבעיה שהחיים הם לא מערכון ולא סיטקום, הם מורכבים הרבה יותר ואולי עצם זה שבכל בתי הספר בארץ מדקלמים את 'מגש הכסף' שכתב ניתן אלתרמן, מבלי להבין לגמרי למה הוא התכוון, אמור לספק אותנו?
לאחר יום השואה סיפרה לי חברה שהיא מצאה את הבנות שלה וכמה חברות משחקות בשואה. חבורת בנות ה 6-8 הסבירה לאמא המתעניינת, שהן מתחבאות ועוסקות בהישרדות. "מה הכוונה הישרדות?" שאלה החברה המזועזעת, שציפתה לשמוע מהבנות על בריחה מהנאצים או על מלחמת העולם השנייה וכבר חשבה מה לימדו אותן בבית הספר ועד כמה הפחידו אותן. במקום זה היא קיבלה הרצאה מבולבלת על המשחק ? בריחה מהנאצים לאי בודד שבו צריך לעבור משימות כדי לשרוד. הישרדות כבר אמרנו?
במציאות של חלק מהילדים לא ברור מה קשה יותר – לחיות בירושלים הנצורה של מלחמת השחרור או בגטו וארשה או לאכול מרק נחשים ב'מרוץ למיליון' ולחיות באוהל ב'הישרדות'. כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו ואנחנו חייבים להיות חזקים כמו פאוור רינג'רס או בן- טן ולנצח את כולם לפני כן ואם לא את כולם אז לפחות את השבט הרע ב'הישרדות' ולהגיע לפני הבלונדיניות לקו הסיום.
כבר שמעתי לא פעם את הטענה שהילדים, בעיקר אלו הצעירים בגנים, מתבלבלים בין החגים. פרעה, היטלר והמן, הם כולם רעים כמו גרגמל או דמות אחרת. זה נכון שכולם רעים ורחוקים וילדים צעירים מבלבלים בין דמיון ומציאות ועדין אנחנו מדברים כאן על ילדות בית ספר ולא על פעוטות בגן.
לשנייה אחת, כאשר החברה סיפרה את סיפורה, ניסיתי לחשוב עם איזה ידע ותובנות יוצאים הילדים שלנו ממערכת החינוך, על יום הזיכרון, ומדוע קל יותר לכולם לברוח לטקסים הכוללים מתכון קבוע של שירים ודקלומים. מדוע אין התייחסות אמיתית לזיכרון, לשכול, למלחמות או לשואה ואיך זה, שבסופו של דבר הילדים שלנו זוכים למנת עצב מרוכזת של 20 דקות בטקס ובצפירה ולא להיכרות מעמיקה עם האתוס הישראלי ועם ההיסטוריה של עם ישראל.
יגאל אלון אמר פעם "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל" כפרוש לדברי נפוליון (עם ללא עבר אין לו עתיד) ואני אומרת שאם יגאל אלון היה דמות ריאליטי אז השבט היה מקשיב לו, אבל בעולם בו מדורת השבט היא הטלוויזיה והגיבורים מתחלפים כל עונה, אין לעבר חשיבות והעתיד? הוא תלוי בתוצאות הרייטינג היומי יותר מאשר בידע.
הילדים שלנו לומדים בעולם הישגי וגדלים תוך כדי שינון חומר, לעיתים מיותר, כדי להיבחן בעוד מבחן. הם כמעט שלא נפגשים עם למידה ושאלת שאלות על ההיסטוריה. החגים למשל, נכנסים לתוכנית הלימודים של הגן, לבתי הספר אין זמן להשקיע בדברים מיותרים כיוון שצריך להתמיד בניסיון לפגר אחרי מדינות אירופה במבחני פיז"ה.
בשנים האחרונות היו כמה ניסיונות להפגיש את ילדינו עם מיתוסים, סמלים וידע, רק שהידע התרכז בכמה דרכים מצומצמות. שרת החינוך לשעבר, לימור לבנת, הפגישה את התלמידים עם מילון 100 מושגים שנבחרו כדי שתלמידי ישראל ידקלמו בעל פה. למידה בעל פה אולי טובה יותר מכלום אבל גם היא עדין לא תגדל כאן דור מבין ושואל.
שר החינוך הנוכחי, גדעון סער, העלה כמה תוכניות בשנה האחרונה. אם פעם היתה תכנית של אמץ לוחם, סער השתכלל והוא מציע תכנית חדשה ובה יאמצו ילדי בתי הספר מת. עזבו אתכם מחבילות שי לחיילים ומהאגודה למען החייל, בואו ניגש ישירות לסוף ? נאמץ אנדרטה. אם לא אנדרטה לסער יש גם סיורים למערת המכפלה או למקומות אחרים שהצליחו להכעיס, כי בכותל או ביד ושם כל הילדים כבר היו.
מישהו שכח שלפני שמאמצים חלל ממלחמת העצמאות או שמגיעים לסיורים במקומות שנויים במחלוקת, אולי כדאי ללמד על כל מלחמות ישראל ולהפוך את הטיולים למסלולים משמעותיים בקונצנזוס. שאלו כל תלמיד מממוצע בחטיבת הביניים כמה מלחמות היו כאן ואולי בעצם מהן גבולות מדינה ישראל ומאיפה צצו השטחים. אפשר להתחיל בשאלה מתי קמה המדינה, מי היה הנשיא הראשון ואיך פרצה מלחמת העצמאות. בקשו מתלמידי יב' לספר מי מהם ביקר ב'יד ושם' או בכנסת. התשובות יספיקו כדי להבהיר את הנקודה.
כשהידע לא קיים אפשר להבין למה תוכניות הראליטי תופסות את מקומו ואיתן הבורות ולמה בסופו של דבר קל יותר להפיק טקס קצר בבית הספר ולא להתמודד עם עצב. טקס קצר יותר מכל למידה ומספיק שכל תלמידי בית הספר ילבשו חולצה לבנה כדי שנחוש לעשרים דקות תמימות ביחד וסולידריות
אולי בגלל שהכל מתרכז בשבוע אחד שמתחיל ביום השואה ומסתיים ביום הזיכרון ואולי בגלל שאף פעם לא פינו זמן אמיתי להתייחסות לימי האבל הללו ולמשמעות שלהם, אנחנו מגדלים דור שבו הראליטי מתערבב עם המציאות ורק מה שרואים בטלוויזיה קיים באמת.
בדקות האלה שעברו בין המנה החדשה שיבשלו המתחרים ב'מסטר שף' לצפירה ניסיתי לחשוב באיזו מציאות אנחנו מגדלים את ילדינו, איך הם יענו על השאלה "מי הוא ישראלי בעיניך?" ומה הם יודעים על המדינה שהם גדלים בה ושלמענה אנשים נלחמו ומתו.
ואולי כדאי לגייס את 'ארץ נהדרת' או כל תוכנית אחרת כדי לגרום לילדים להתעניין בהיסטוריה של ארץ ישראל ומלחמותיה? הבעיה שהחיים הם לא מערכון ולא סיטקום, הם מורכבים הרבה יותר ואולי עצם זה שבכל בתי הספר בארץ מדקלמים את 'מגש הכסף' שכתב ניתן אלתרמן, מבלי להבין לגמרי למה הוא התכוון, אמור לספק אותנו?
לאחר יום השואה סיפרה לי חברה שהיא מצאה את הבנות שלה וכמה חברות משחקות בשואה. חבורת בנות ה 6-8 הסבירה לאמא המתעניינת, שהן מתחבאות ועוסקות בהישרדות. "מה הכוונה הישרדות?" שאלה החברה המזועזעת, שציפתה לשמוע מהבנות על בריחה מהנאצים או על מלחמת העולם השנייה וכבר חשבה מה לימדו אותן בבית הספר ועד כמה הפחידו אותן. במקום זה היא קיבלה הרצאה מבולבלת על המשחק ? בריחה מהנאצים לאי בודד שבו צריך לעבור משימות כדי לשרוד. הישרדות כבר אמרנו?
במציאות של חלק מהילדים לא ברור מה קשה יותר – לחיות בירושלים הנצורה של מלחמת השחרור או בגטו וארשה או לאכול מרק נחשים ב'מרוץ למיליון' ולחיות באוהל ב'הישרדות'. כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו ואנחנו חייבים להיות חזקים כמו פאוור רינג'רס או בן- טן ולנצח את כולם לפני כן ואם לא את כולם אז לפחות את השבט הרע ב'הישרדות' ולהגיע לפני הבלונדיניות לקו הסיום.
כבר שמעתי לא פעם את הטענה שהילדים, בעיקר אלו הצעירים בגנים, מתבלבלים בין החגים. פרעה, היטלר והמן, הם כולם רעים כמו גרגמל או דמות אחרת. זה נכון שכולם רעים ורחוקים וילדים צעירים מבלבלים בין דמיון ומציאות ועדין אנחנו מדברים כאן על ילדות בית ספר ולא על פעוטות בגן.
לשנייה אחת, כאשר החברה סיפרה את סיפורה, ניסיתי לחשוב עם איזה ידע ותובנות יוצאים הילדים שלנו ממערכת החינוך, על יום הזיכרון, ומדוע קל יותר לכולם לברוח לטקסים הכוללים מתכון קבוע של שירים ודקלומים. מדוע אין התייחסות אמיתית לזיכרון, לשכול, למלחמות או לשואה ואיך זה, שבסופו של דבר הילדים שלנו זוכים למנת עצב מרוכזת של 20 דקות בטקס ובצפירה ולא להיכרות מעמיקה עם האתוס הישראלי ועם ההיסטוריה של עם ישראל.
יגאל אלון אמר פעם "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל" כפרוש לדברי נפוליון (עם ללא עבר אין לו עתיד) ואני אומרת שאם יגאל אלון היה דמות ריאליטי אז השבט היה מקשיב לו, אבל בעולם בו מדורת השבט היא הטלוויזיה והגיבורים מתחלפים כל עונה, אין לעבר חשיבות והעתיד? הוא תלוי בתוצאות הרייטינג היומי יותר מאשר בידע.
הילדים שלנו לומדים בעולם הישגי וגדלים תוך כדי שינון חומר, לעיתים מיותר, כדי להיבחן בעוד מבחן. הם כמעט שלא נפגשים עם למידה ושאלת שאלות על ההיסטוריה. החגים למשל, נכנסים לתוכנית הלימודים של הגן, לבתי הספר אין זמן להשקיע בדברים מיותרים כיוון שצריך להתמיד בניסיון לפגר אחרי מדינות אירופה במבחני פיז"ה.
בשנים האחרונות היו כמה ניסיונות להפגיש את ילדינו עם מיתוסים, סמלים וידע, רק שהידע התרכז בכמה דרכים מצומצמות. שרת החינוך לשעבר, לימור לבנת, הפגישה את התלמידים עם מילון 100 מושגים שנבחרו כדי שתלמידי ישראל ידקלמו בעל פה. למידה בעל פה אולי טובה יותר מכלום אבל גם היא עדין לא תגדל כאן דור מבין ושואל.
שר החינוך הנוכחי, גדעון סער, העלה כמה תוכניות בשנה האחרונה. אם פעם היתה תכנית של אמץ לוחם, סער השתכלל והוא מציע תכנית חדשה ובה יאמצו ילדי בתי הספר מת. עזבו אתכם מחבילות שי לחיילים ומהאגודה למען החייל, בואו ניגש ישירות לסוף ? נאמץ אנדרטה. אם לא אנדרטה לסער יש גם סיורים למערת המכפלה או למקומות אחרים שהצליחו להכעיס, כי בכותל או ביד ושם כל הילדים כבר היו.
מישהו שכח שלפני שמאמצים חלל ממלחמת העצמאות או שמגיעים לסיורים במקומות שנויים במחלוקת, אולי כדאי ללמד על כל מלחמות ישראל ולהפוך את הטיולים למסלולים משמעותיים בקונצנזוס. שאלו כל תלמיד מממוצע בחטיבת הביניים כמה מלחמות היו כאן ואולי בעצם מהן גבולות מדינה ישראל ומאיפה צצו השטחים. אפשר להתחיל בשאלה מתי קמה המדינה, מי היה הנשיא הראשון ואיך פרצה מלחמת העצמאות. בקשו מתלמידי יב' לספר מי מהם ביקר ב'יד ושם' או בכנסת. התשובות יספיקו כדי להבהיר את הנקודה.
כשהידע לא קיים אפשר להבין למה תוכניות הראליטי תופסות את מקומו ואיתן הבורות ולמה בסופו של דבר קל יותר להפיק טקס קצר בבית הספר ולא להתמודד עם עצב. טקס קצר יותר מכל למידה ומספיק שכל תלמידי בית הספר ילבשו חולצה לבנה כדי שנחוש לעשרים דקות תמימות ביחד וסולידריות
אולי בגלל שהכל מתרכז בשבוע אחד שמתחיל ביום השואה ומסתיים ביום הזיכרון ואולי בגלל שאף פעם לא פינו זמן אמיתי להתייחסות לימי האבל הללו ולמשמעות שלהם, אנחנו מגדלים דור שבו הראליטי מתערבב עם המציאות ורק מה שרואים בטלוויזיה קיים באמת.
בדקות האלה שעברו בין המנה החדשה שיבשלו המתחרים ב'מסטר שף' לצפירה ניסיתי לחשוב באיזו מציאות אנחנו מגדלים את ילדינו, איך הם יענו על השאלה "מי הוא ישראלי בעיניך?" ומה הם יודעים על המדינה שהם גדלים בה ושלמענה אנשים נלחמו ומתו.
ואולי כדאי לגייס את 'ארץ נהדרת' או כל תוכנית אחרת כדי לגרום לילדים להתעניין בהיסטוריה של ארץ ישראל ומלחמותיה? הבעיה שהחיים הם לא מערכון ולא סיטקום, הם מורכבים הרבה יותר ואולי עצם זה שבכל בתי הספר בארץ מדקלמים את 'מגש הכסף' שכתב ניתן אלתרמן, מבלי להבין לגמרי למה הוא התכוון, אמור לספק אותנו?
במציאות של חלק מהילדים לא ברור מה קשה יותר – לחיות בירושלים הנצורה של מלחמת השחרור או בגטו ורשה או לאכול מרק נחשים במסגרת המירוץ למיליון ולחיות באוהל בהישרדות. כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו ואנחנו חייבים להיות חזקים כמו פאוור רינג'רס או בן- טן ולנצח את כולם לפני כן ואם לא את כולם אז לפחות את השבט הרע ב'הישרדות' ולהגיע לפני הבלונדיניות לקו הסיום.
כבר שמעתי לא פעם את הטענה שהילדים, בעיקר אלו הצעירים בגנים, מתבלבלים בין החגים. פרעה, היטלר והמן- הם כולם רעים כמו גרגמל או דמות אחרת. זה נכון שכולם רעים ורחוקים וילדים צעירים מבלבלים בין דמיון ומציאות ועדין אנחנו מדברים כאן על ילדות בית ספר ולא על פעוטות בגן.
לשנייה אחת, כאשר החברה סיפרה את סיפורה, ניסיתי לחשוב עם איזה ידע ותובנות יוצאים הילדים שלנו ממערכת החינוך, על יום הזיכרון, ומדוע קל יותר לכולם לברוח לטקסים הכוללים מתכון קבוע של שירים ודקלומים. מדוע אין התייחסות אמיתית לזיכרון, לשכול, למלחמות או לשואה, ואיך זה שבסופו של דבר הילדים שלנו זוכים למנת עצב מרוכזת של 20 דקות בטקס ובצפירה ולא להיכרות מעמיקה עם האתוס הישראלי ועם ההיסטוריה של עם ישראל.
יגאל אלון אמר פעם: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל והעתיד שלו לוט בערפל" כפירוש לדברי נפוליאון (עם ללא עבר אין לו עתיד) ואני אומרת שאם יגאל אלון היה דמות מתוך ריאליטי אז השבט היה מקשיב לו, אבל בעולם בו מדורת השבט היא הטלוויזיה והגיבורים מתחלפים כל עונה, אין לעבר חשיבות והעתיד? הוא תלוי בתוצאות הרייטינג היומי יותר מאשר בידע.
הילדים שלנו לומדים בעולם הישגי וגדלים תוך כדי שינון חומר, לעיתים מיותר, כדי להיבחן בעוד מבחן. הם כמעט שלא נפגשים עם למידה ושאלת שאלות על ההיסטוריה. החגים למשל, נכנסים לתוכנית הלימודים של הגן, לבתי הספר אין זמן להשקיע בדברים מיותרים כיוון שצריך להתמיד בניסיון לפגר אחרי מדינות אירופה במבחני פיז"ה.
בשנים האחרונות היו כמה ניסיונות להפגיש את ילדינו עם מיתוסים, סמלים וידע, רק שהידע התרכז בכמה דרכים מצומצמות. שרת החינוך לשעבר, לימור לבנת, הפגישה את התלמידים עם מילון 100 מושגים שנבחרו כדי שתלמידי ישראל ידקלמו בעל פה. למידה בעל פה אולי טובה יותר מכלום אבל גם היא עדין לא תגדל כאן דור מבין ושואל.
שר החינוך הנוכחי, גדעון סער, העלה כמה תוכניות בשנה האחרונה. אם פעם היתה תכנית של אמץ לוחם, סער השתכלל והוא מציע תכנית חדשה ובה יאמצו ילדי בתי הספר מת. עזבו אתכם מחבילות שי לחיילים ומהאגודה למען החייל, בואו ניגש ישירות לסוף ? נאמץ אנדרטה. אם לא אנדרטה לסער יש גם סיורים למערת המכפלה או למקומות אחרים שהצליחו להכעיס, כי בכותל או ב'יד ושם' כל הילדים כבר היו.
רוני דלומי וחבריה ,שבזכותם הנוער של היום מכיר שירי מלחמה
מישהו שכח שלפני שמאמצים חלל ממלחמת העצמאות או שמגיעים לסיורים במקומות שנויים במחלוקת, אולי כדאי ללמד על כל מלחמות ישראל ולהפוך את הטיולים למסלולים משמעותיים בקונצנזוס. שאלו כל תלמיד מממוצע בחטיבת הביניים כמה מלחמות היו כאן ואולי בעצם מהן גבולות מדינה ישראל ומאיפה צצו השטחים. אפשר להתחיל בשאלה מתי קמה המדינה, מי היה הנשיא הראשון ואיך פרצה מלחמת העצמאות.
כשהידע לא קיים, אפשר להבין למה תוכניות הראליטי תופסות את מקומו ואיתן הבורות ולמה בסופו של דבר קל יותר להפיק טקס קצר בבית הספר ולא להתמודד עם עצב. טקס קצר יותר מכל למידה ומספיק שכל תלמידי בית הספר ילבשו חולצה לבנה כדי שנחוש לעשרים דקות תמימות ביחד וסולידריות
אולי בגלל שהכל מתרכז בשבוע אחד שמתחיל ביום השואה ומסתיים ביום הזיכרון ואולי בגלל שאף פעם לא פינו זמן אמיתי להתייחסות לימי האבל הללו ולמשמעות שלהם, אנחנו מגדלים דור שבו הראליטי מתערבב עם המציאות ורק מה שרואים בטלוויזיה קיים באמת.
בדקות האלה שעברו בין המנה החדשה שיבשלו המתחרים במאסטר שף לצפירה ניסיתי לחשוב באיזו מציאות אנחנו מגדלים את ילדינו, איך הם יענו על השאלה "מי הוא ישראלי בעיניך?" ומה הם יודעים על המדינה שהם גדלים בה ושלמענה אנשים נלחמו ומתו.
טקס חלוקת תעודות מצטיינים בבית הנשיא עודד לרגע אחד שבו כוכבי הראליטי שרו עם הרמטכ"ל וראש הממשלה וגרמו לנוער ולילדים להכיר כמה שירים. מה היינו עושים בלי כוכב נולד?
ואולי כדאי לגייס את 'ארץ נהדרת' או כל תוכנית אחרת כדי לגרום לילדים להתעניין בהיסטוריה של ארץ ישראל ומלחמותיה? הבעיה שהחיים הם לא מערכון ולא סיטקום, הם מורכבים הרבה יותר ואולי עצם זה שבכל בתי הספר בארץ מדקלמים את 'מגש הכסף' שכתב ניתן אלתרמן, מבלי להבין לגמרי למה הוא התכוון, אמור לספק אותנו?
מגש הכסף: עוד לא זכה לגירסה מחודשת ונשאר של יהורם גאון