רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב, התראיין לאחרונה ב"7 ימים" והצהיר שעוד בקדנציה שלו תהיה בתל-אביב תחבורה ציבורית בשבת. אני לא רוצה להתייחס לעצם ההצהרה, שלכשלעצמה מפוצצת יתר על המידה ובעיקר חסרת אחיזה במציאות, הרי לא זכור לי מתי התקבלה החלטה חשובה שמשנה סדרי עולם באזשהו מובן על ידי נושא תפקיד מוניציפאלי.
כאדם דתי, סוגיית התחבורה הציבורית בשבת תמיד היתה מהיותר קשות עבורי בשיח עם לא דתיים. כי גם כאחד שמאמין מאד ביום מנוחה, הן מהזווית הדתית והן הסוציאלית, היה ברור לי שאם אין אוטובוס, כל אזרח שאינו שומר שבת מוגבל מאד, ומבחינתו זה בכפייה. בשקט אני אוסיף, שהיה לי טיפה מוזר איך רק לאחרונה עלה הנושא לכותרות, במועצת העיר בת"א ובראיון המדובר של חולדאי. תמיד אמרתי לחבר'ה בצבא שאם אני לא הייתי דתי, מכל הדברים- דווקא על זה שאין לי אוטובוס בשבת הייתי מקים צעקה. ואף על פי כן, אני מתנגד נמרצות לשינוי במצב הקיים. למה?
לא כי אני דתי. נתחיל בזה.
להתיר תחבורה ציבורית בשבת, גם אם זה בעיר שרובה המכריע לא דתי וכו', זה להתחיל להתגלגל במדרון חלקלק. כי אין שום סיכוי שההיתר יתחיל באוטובוסים וגם יסתיים בהם. הרי איפה שיש אוטובסים יהיה קיוסק ולקיוסק יש את בעל הקיוסק ואת העוזר שלו ואת הפלאפל ליד ואולי גם חנות בגדים והמוכרת בה והשומרים בכניסה ועוד ועוד והנה הרחבנו מאד את מעגל האנשים שיוצאים מהבית בשבת בשביל לעבוד. והפכנו את הרחוב לפחות שקט ויותר סואן, יותר רעש וצפירות וצעקות. ותגידו לי, הבנאדם רוצה לעבוד גם בשבת. מה אכפת לך? אז קודם כל, לעבוד בפרהסיה זה לא כמו לעבוד מהבית. ובאופן כללי יותר, אנשים לא צריכים לעבוד בשבת כי אנשים צריכים מנוחה, ואנשים צריכים להיות זמן בבית, עם המשפחה, ובכלל- אנשים צריכים גם פנאי. פנאי זה לא רק מושג כלכלי שמשמעותו הזמן שאדם לא עובד, לא מייצר ולא מרוויח. פנאי זה זמן שיש לבנאדם להקדיש לדברים שמעניינים אותו ושהוא לא מספיק במשך השבוע. ובעולם תובעני כל-כך, האדם לא מספיק כלום במעט במשך השבוע. אנחנו חייבים לעצמנו את היום היחיד הקצת יותר שקט ורגוע הזה.
וכל זה מבלי לדבר בכלל על חשיבות הסטטו-קוו, ועל זה שבחברה כל אחד צריך לוותר קצת, ועוד הרבה נימוקים. חשובים, אמיתיים. אבל מה שאנחנו צריכים בשביל עצמנו זה יותר חשוב.