אני מודה – אני מכורה לדה מארקר. הדיוק שבמידע, הכתיבה המלמדת בגובה העיניים וההתנסחות האמיצה של 3 כתבים שם גורמת לי לרגע קט להרהר האם היה נכון לחזור לרפת מהשירות הצבאי בגלי צהל או שמא טעות. העיתון הזה, בדומה לעולם האופנה, הצליח לבנות את עצמו כמוביל דעה וקובע טרנדים. למשל שטוב למחות בעד ארצנו. ומזל שכך. לולא הרוח הגבית החזקה של התקשורת קשה היה לכל המיזמים החברתיים שנולדו ונולדים על רקע הקמפינג ההמוני בקיץ שעבר, לקום. רוב רובם של הקואופרטיבים מדברים על מטרות רווחה. רווחת השותפים, הוזלת עלויות ויצירת קבוצות לחץ שישפיעו על חברות הענק והממשלה לשנות ממנהגם ולהוציא מן הכח אל הפועל את הלך הרוחות החדש. אלא שקובעי טרנדים יש מעט והם מולידים את הנגררים בשולי הפריים טיים – שהם הרבה. עבור האחרונים, כל עוד מדובר בקואופרטיבים שמדיפים ריח קל של סיקסטיז ותמימות הכל בסדר. צריך לעזור לאידיאליסטים עם האור בעיניים להוזיל את מחיר הבירה בפאב, ואת מחיר ניהול קרן הפנסיה. אבל כשמדובר במיזמים שתכליתם לייצר כסף (הגועל נפש – כמו שאבא שלי קורא לזה) מיד קופצת על עיתונאינו/נגררינו חדורי השליחות אותה רוח ספקנית שמטרתה להגן על הציבור. "הי, בואו נקווה שהמיזם לא יזדקק לתספורת" (כך מגן העם). כדאי שיפנים בן התשחורת שסיים אתמול את שירותו בגל"צ ותדע כל משחזת קולמוס, שכדי לקדם אג'נדה חברתית שדוגלת ברווחה, שוויון הזדמנויות וחלוקת העושר, לא מספיק להצטרף לקבוצה בפייסבוק או לכתוב טור. בשלב מסוים, כנראה אתמול, צריך יהיה להתחיל להקים ולקדם מנגנונים שידעו גם לייצר הכנסות ורווחים (גועל נפש). היות אותם מנגנונים חברתיים ביסודם, יבטיח שהרווחים יתחלקו בין שותפים וחברים רבים במקום שישארו בידיים של איש בודד ובניו בע"מ.
כל עוד נמשיך לצרוך לחם, קוטג' ובגדים – גם אם הם יהיו נורא נורא נורא זולים – עדיין ניאלץ לצבור את המזומנים הדרושים כדי לרכוש אותם.
הרגולציה תעזור, טרכטנברג ימליץ, אבל כולנו – יפי הביניים והוגי הקואופרטיבים, צריכים לקחת אחריות גם על יצירת הכנסות לצד הוזלת עלויות. ועיתונאינו חדי השכל? מוטב שיעזרו לחשוב איך כן אפשר לעשות את זה, ולא יגייסו את חדוות הציניקנים שלהם כדי לכבות שמחת עניים. אחרי הכל, תמיד אפשר לחזור למודל הישן והטוב של תחרות חופשית והחזק מנצח. מישהו רוצה?