פעם ראשונה שאני כותבת בישרבלוג, אבל לא יכולתי יותר לשמור את זה אצלי בפנים.
אחיותיי, באתי לזעוק: מודה, נשברתי!
משהו בתפיסה שלי את עצמי כאימא כל יכולה ובתפיסה של הבת שלי אותי כנקודת אחיזה, נסדק כאילו היה הפנים של רננה רז, בשנת בצורת, אחרי שמילאו את בריכת הקאנטרי קלאב ומיד רוקנו אותה שוב ומילאו שוב, כי ילד קטן הטיל את מימיו בתוכה.
והכל, הכל, בגלל פונקציית הישר.
אהרון אספיס עדי ובני גורן 'סהדי במרומים', שאת מיטב שנות נעוריי ביליתי דווקא בין דפי הספרים שלהם, במקום לקרוא את "יעל ואני" של איטו אבירם. הייתי טובה באלגברה ובטריגונומטריה, אם כי במידה שלא תאפשר לי לפתור את 'המשפט האחרון של פארמה' או לגרום לאריכמדס לזנק מבועת מהאמבטיה ולצעוק – אאוריקה, מצאתי מתחרה.
4 ילדים אני מגדלת (ועוד אחד, שכבר חצה את גיל 18 ומשום מה מתעקש להמשיך לישון לידי ולא בחדר ילדים, למרות שמנטלית שייך לשם). אני באמת ובתמים חושבת שאני נותנת הכל (לא לזה שחצה את גיל 18). אני תמיד שם בשבילם, עוזרת, דואגת, תומכת, מעודדת, פותרת.
בעיקר פותרת.
אני משמשת באר משאלות וכותל מערבי בעת ובעונה אחת. בכל בעיה שישנה לאחד הילדים, בכל תחום, אני מקשיבה ומייעצת. כמו אימא טובה ואשת עסקים גרועה, שעות הקבלה שלי הם 24 שעות ולא לוקחת תשלום. גם לא מתחת לשולחן בפינת האוכל. ממש הבאבא בובה, רק בלי החצר, הוילה, החסידים והמכונית המפוארת עם החלונות הכהים (אבל החלונות בבית כהים, מאבק).
הכי אני נהנית כאמור "לפתור". נהנית מהעליה לרגל עלי בפתרון סוגיות של שיעורי הבית. בנועם וחן ובלי דיקציה של מורות, אני מסבירה להם על עיצורים, על 'בגד כפת בראש מילה', על מבנה הצמח ובדידים במבנים, על מי אמר למי "ויאמר ה' אל משה" ועל בעיות סבוכות של רכבת שיוצאת מחיפה במהירות של 40 קמ"ש ולמרות כל הסיכויים וכל הוועדים, בסוף כן תגיע לתל אביב, אם כי באיחור של 20 דקות ועם הנוסעים סליחה.
אני עושה את זה בכזאת קלות, שזה נהפך לחוויה. אני נהנית מזה. כן זו הסטיה שלי. יש נשים שאוספות נעליים, אני מעדיפה להסביר לבתי בת ה-7 על מהות השווא נח ולמה 2+2 שווה 4, למרות מחאותיה על כך שהמוכר בקיוסק אומר לה שזה יוצא 5.
כאמור עד שנתקלתי בעולם המושגים המתמטי של פונקציית הישר. בתי בת ה-14 הביאה בפני שאילתה בדבר. הקווים והזוויות נראו מוכרים. משהו ב– MX ו-B החל מנצנץ מהעבר, אבל לעזאזל איך פותרים את זה? חיי פיתגורס, זה אפילו לא היה בלק אאוט. זה כנראה היה פשוט מחיקה מהזכרון של כל דבר שמצויין בתחילתו ע"י האות F והוא לא FACEBOOK.
התחלתי להיאבק עם הטקסט אבל זה לא הגיע. הבת שלי התחילה לחוש במצוקה שלי. שלחתי אותה להכין לעצמה איזה סנדוויץ' בניסיון להרוויח זמן. כשחזרה, הצעתי לה גם להתפנק בקינוח, העיקר שלא תראה את הנוזלים שהחלו לצאת ממני בתצורת זיעה קרה ודמעות הזולגות מעצמן.
גם משהו בהסברים בספר נראה לי זר. קשה. בהחלט חומר למתקדמים ב-5 יח'. עשיתי ניסיון לדלות הסברים באינטרנט אבל הראש סירב לקבל. האם יכול להיות שסופרמן החשבונאי נחשף לקריפטונייט שלו?
חכמינו כבר אמרו: "מודה ועוזב ירוחם". מודה, עזבתי, מלאת רחמים עצמיים. מעבר לעובדה שלא הצלחתי לפתור ולהתמודד עם תוכן שלפני 23 שנה הייתי פותרת כשאני עדיין עם קורי שינה בעיניים וחצי מהמוח שלי עוד עסוק בחלומות על דילן וברנדון, הרגשתי בעיקר מועקה כי לא עזרתי לביתי.
לא שאני חושב, שהיא מאוכזבת ממני, אבל בחיי, זאת הרגשה זוועה. וכמו בכל פעם שאת מרגישה זוועה – אין דרך אחרת להתעודד חוץ מללכת ו"לפוצץ מיליון". אז שכרתי לה מורה פרטית.
בינתיים, עד שיגיעו לגיל 14 ולעולמות מתמטיים שאת שמם אין להזכיר, אני ממשיכה לעזור ל-3 הילדים אחרים בשיעורי הבית עם חומרים לא מזיקים לתפיסה העצמית שלי, כמו מדעים, מוזיקה ומולדת. וממשיכה לנחם עצמי בעובדה, שבחיים האמיתיים, אתה לא בודק את הקבלה בסופר בעזרת דיפרנציאלים ואינטגרלים ועם כל הכבוד לפרבולות, אלגוריתמים וסדרות הנדסיות, מה הסיכוי שלך באמת להיתקל בהם אח"כ ביום יום?
אולי רק כשתהיי אימא לבת 14.