ל"ג בעומר הוא מהימים שבהם אתה מצטער שאתה כבר לא ילד. אני יודע, יש אנשים שבלא מעט ימים עוברת בהם המחשבה הזאת, אבל ל"ג בעומר הוא מהימים האלה שכשאתה ילד אתה מתרגש לקראתו ממש כמו לקראת חג, מתכונן בכל מיני דרכים (אוסף קרשים, קונה בשר, סתם מתאם את האירוע) ובעיקר מצפה ללילה חוויתי שבו תישאר ער. וכשאתה כבר גדול, זה יום ממש רגיל. אתה שואל את עצמך למה היום הזה רגיל בשבילי, אבל לא עושה עם זה כלום. כמו אסרו חג פסח, נגיד, שכשאתה ילד זה היום הכי שמח, כי החופש מבית הספר משום מה ממשיך עוד יום, וכשאתה מבוגר אתה הולך לעבודה, כרגיל.
אבל למה זה קורה לנו בעצם? מה בתהליך ההתבגרות של האדם מוריד אצלו את ההנאה מהמדורה המסורתית? אולי זו העצלנות, הכבדות, שמחת החיים הפוחתת. אולי סתם לא יצא לנו לציין את ל"ג בעומר כמה שנים אז שכחנו. אולי כי שמענו בחדשות שמדורות גורמות להרבה זיהום אוויר. או שאנחנו פשוט מתרגשים פחות, מוטרדים יותר, ויותר זקוקים לשגרה. אנחנו אוהבים לגוון, ולחרוג מהשגרה, אבל אנחנו הכי אוהבים שגרה.