למה החלטתי לשנות הרגלי הצריכה שלי

בתור אישה שמחשיבה את עצמה יסודית, מעמיקה, חושבת ושקולה אני רוצה להודות בזאת כי יש רגעים בהם כל המתנות שנתן לי אלוהים מתפוגגות נוכח חמדנותי לדברים יפים, אסתטיים מעוצבים ומקסימים במיוחד. ברגעים אלה נוטשים אותי הבינה המובנת וגם שיקול הדעת הנפלא שלי, מתאיידים להם גם יכולתי לקרוא את הפרטים הקטנים והכי חשוב –  היכולת להפנימם.

זה קורה באופן קבוע פעם בשלוש שנים כשאני מחליפה את הרכב. תמיד אבחר את הרכב הבא שלי על פי עיצובו החיצוני המהמם וצבעו (עכשיו לבן זה אין) כשפרטים קטנים וזניחים כמו צריכת דלק, הגדרתו כרכב שטח (למרות שהגבעות היחידות שהוא עתיד לגמוע הן הגבעות של גבעתיים), עלות החלפים המטורפת במקרה של תיקון או אורכו (נתון קריטי הנוגע למציאת חנייה בעיר) ייעלמו משיקוליי לחלוטין.

כך קרה גם כשרכשתי מקרר יפהפה למטבחי המעוצב בלי  לקחת בחשבון את נפחו (הקטן מידיי) ואת תא ההקפאה הצר והלא נוח שלו. ולמרות שאנחנו אמורים ללמוד מטעויות (זה מה שלימדתי את ילדיי) אני ממשיכה לטעות וברגע ההחלטה לפני רכישה מתנפל עליי האינסטינקט  הנשי המעריך יופי וטאצ' עיצובי מרהיב ויחליט בשבילי מה לבחור ועל מה לתת את מיטב כספי. 

זהו. עד כאן.

במסגרת ההתפכחות שלי והרצון לשנות סדרי עדיפויות (כלומר בדיקה מוקדמת של האיכות, השירות והמפרט הטכני  לפני הצבע והצורה), אני רוצה לספר לכם על רכישתי האחרונה והכול כך לא מוצלחת , כי בעיניי העברת המידע לאחרים היא בבחינת 'הצל נפש'.

הרשו לי להבהיר קודם שהלפ טופ שלי ואני חיים בזוגיות הדוקה. הוא חלק ממני שלא לומר, בשר מבשרי, עצם מעצמותיי, ידידי הטוב, הקשר שלי לעולם (בני חי בקמבודיה והסקייפ הוא דרך נפלאה לשמור על קשר על בסיס יומי), וכמובן גם כלי עבודה חשוב. כתבתי את ספריי על המחשב, אני מתראיינת ושולחת תמונות לעיתונים מן המחשב, אני מקבלת תסריטים על בסיס קבוע, חוזים, דפי מידע, חומר לימוד ומידי פעם מוצאת אפילו זמן לנהל את חיי החברה האינטרנטיים שלי ולהציץ במיילים מצחיקים ומצגות מעייפות שחבריי בוחרים לשלוח לי.

במילים אחרות, אני מתעוררת בבוקר ומדליקה אותו מייד. עוד לפני הקפה השחור עם אחד סוכרזית וחלב, אני מתמכרת לאור הכחלחל והמנגינה המבשרת את פתיחתו של הלפ טופ האישי שלי. לפני כשנתיים פרצו אלי הביתה גנבים וחוץ מהבלאגן הגדול שהשאירו גם לקחו לא מעט תכשיטים וחפצי חן. ברגע שגיליתי שאת המחשב הגנבים לא הצליחו לאתר (כיאה לחפץ בעל חשיבות עליונה, אני מטמינה אותו במקום בטוח), חזר לי הדופק וגם הצבע ללחיים.

אבל לא שכחתי את הנושא העיקרי. שינוי הרגלי הצרכנות שלי.

לפני כמה חודשים עברתי בקניון ומתוך חנות המחשבים קרץ אלי לפ טופ קטן ולבן (אמרתי כבר שלבן זה אין?), יצור חמוד ושובה לב של חברת ASUS.  כמה שמחתי. גם הלפ טופ הקודם שלי, אותו אהבתי בכל מאודי ואותו רכשתי בחברת מחשבים ידועה היה של אותה חברה. הנחתי שאם עברו להן כמה שנים והם הוציאו דגם חדש הוא בוודאי משופר אלפי מונים מאחיו הוותיק.

המוכרת הפליגה בשבחיו של הדגם החדש  (אל תקנו את מה שאומרים אלה שמקבלים אחוזים על מכירות) ונשביתי בקסם עיצובו היפהפה. חזרתי לאותה חברה בה רכשתי את מחשבי הקודם (דגם אחר מיושן יותר של אותו מחשב) ורכשתי בשמחה את הלבן הקטן והיפה כל כך. אני נאמנה. אם אני מרוצה ממוצר, תמיד אחזור אל אותה חברה. אני נשארת באותה חברה סלולארית (שהשירות בה נפלא) למרות שהמתחרות מנסות 'לגנוב' אותי חדשות לבקרים במבצעים משתלמים יותר. אקנה בשנית את אותו מדיח כלים מוצלח ואלך אל אותה ספרית שעושה את הגוונים הכי יפים בעולם. אם אין לי סיבה אמיתית, לא אפנה עורף.

המחשב הקטן והיפה הגיע לביתי הקט, אך סרב להצדיק את המחמאות שחלקה לו המוכרת (רק אני אשמה. לא בדקתי). מהירותו שערורייתית (לא ברור אם מדובר במחשב לפ טופ דגם 2010  או טרקטור מימי קום המדינה) המעבד חלש והרמקולים באיכות ירודה. לדעתי זה מוצר גרוע.

כבר בשבוע הראשון חזר המחשב היפה אל מעבדות חברת האם לבדיקה. הסבירו לי שמשדרגים אותו. השדרוג התבטא  בזה שהקטינו את זמן היכולת שלו לעבוד ללא סוללה על חשבון המאמץ שלו לעשות פעולות אחרות. המחשב לא התרשם מן המאמצים והמשיך להתעלל בי. כל כניסה לסקייפ מלווה ברעשים, כל קובץ שאני מנסה להעלות או לקבל לוקח שעה, בקיצור –זחל"ם.

פניתי שוב ושוב למעבדת החברה ולשירות לקוחות, ניצלתי את קשריי הטובים ממקודם. כלום לא עזר.

שלחו אותי מאחד לשני, הבטיחו תשובות ומרחו אותי על פני חודשים. הצעתי לקנות מחשב אחר בחברה עם מפרט טכני מרשים וטוב יותר, עדיין המשיכו לטרטר אותי בלך ושוב. לעולם לא הצלחתי להגיע אליהם דרך המרכזייה, אז השגתי את הטלפון הנייד של אחד המנהלים הבכירים ויידעתי אותו על הבעיה. תשובתו "אבדוק ואחזור אלייך.." ועוד שבוע עובר… תחושת עלבון מעיקה.

כשהתחלתי להיות מעט יותר אסרטיבית ולהזכיר את זכויותיי כצרכנית הסכימו לזכות אותי ב 1000 שקלים על מחשב שעלה לי 2300 כמה חודשים קודם, והציעו לי להוסיף 2500  שקלים נוספים כדי לקנות מחשב אחר.

לא קיבלתי את הצעתם וביקשתי לשוחח עם המנהל. בשלב הזה כבר הודיעו לי שהמנהל, ירום הודו, לא מדבר עם לקוחות. אין לי ספק שאם הייתי חיה בארצות הברית למשל, הייתה החברה דואגת להחליף לי את המוצר הלא ראוי במוצר אחר עד לשביעות רצוני המלאה.הרי קברניטי החברה יודעים שהפנייה הראשונה שלי אליהם והביקור הראשון של הלפ טופ היפה  במעבדתם היו כשבוע לאחר הקנייה.

אז אותי הם הפסידו לגמרי, ויש לי, כמו תמיד, גם מסקנות:

• מוצר יפה ומעוצב הוא ממש לא ערובה לאיכות.
• יש לשנות את הנטייה הנשית המתפרצת להעדיף אסתטיקה על מפרט טכני עשיר.
• שירות טוב הוא המקור לנאמנות של לקוח.
• לפני רכישה כדאי לבדוק את ביקורת הצרכנים באתרים המתאימים.
• בשביל הכסף שלנו מגיע לנו הטוב ביותר.

* עברו שבועיים מאז שכתבתי רשימה זו והחלטתי לעשות מעשה. מכיוון שזכויותיי כצרכנית ברורות לי, ומכיוון שהחלטתי לא לצאת פראיירית, שכרתי את שירותיו של עורך דין אשר כתב את עלילותיי בדרכו המקצועית ואף הסביר למנהל המתנשא את החוק ואת השלכותיו במקרה זה. המכתב נשלח למשרדי החברה ובאורח פלא חזר אלי המנהל ירום הודו, זה שאינו משוחח עם לקוחות ופשוטי עם, ואף הסכים לקחת חזרה את המחשב היפה 'והטיפש', לזכות אותי במלוא סכום הקנייה ולהחליף לי אותו בדגם משופר בהרבה תמורת תוספת מחיר סבירה.

אז יש לי עוד מסקנה:

אם אתם בטוחים בצדקתכם ומכירים את זכויותיכם, אל תהססו להשתמש בהן.

מה לעשות??  לפעמים כוח עובד יותר טוב ממוח.