בכתבה עמוקה מנומקת ופרושה היטב על שלושה עמודים מביאה מירב ארלוזורוב מדברי מלומדים שמסבירים כמה קשה יהיה לנו, כמה פחות יהיה לנו, למה כדאי שנתכונן לזה, והפתרון ? להשוות את גיל הפנסיה בין גברים ונשים ולעבוד עד גיל 70-80. השאלה אם במקביל להעלאת גיל הפנסיה יחוקקו גם חוקים שיתמכו באיסור פיטורי מבוגרים בשוק הפרטי או במסלול של קביעות כמו שיש במערכת הציבורית. כי לא נראה שיש אלפי עיתונאים בני 70 שהפצירו בהם להמשיך להגג בתשלום אך הם סרבו. ומה עם כל ההייטקסטים שקוצצו, אותם קשישים בני 45-50 שמצאו עצמם מחוץ למעגל העבודה?
הבעיה היא לא לשכנע זקנים לעבוד אלא לשכנע מעסיקים להעסיק אותם. והכי קשה? לגרום למעסיקים לשכור עובדים חדשים באים בימים. באותו עיתון פרסמה כמה ימים קודם לכן אלה אלקלעי טור מדויק וענייני שמסביר יפה למה פשוט אין מספיק עבודה לכולם, ובעתיד תהיה עוד פחות. וככל שהארגונים גדלים ומתייעלים (מרוויחים יותר, מקצצים יותר), כך תהיה עוד פחות עבודה. אז מה רוצים שיעשו כל אותם מהנדסים ומלומדים שגמרו תואר או שניים וצברו ידע ונסיון? ילכו למלצר?
אולי צריך לראות איך מתחלקים בכלל הרווחים הנצברים במקום העבודה באופן שוויוני יותר ואז יתאפשר גם למפוטר מכפר אז"ר לחיות ברווחה מהפנסיה שהספיק לצבור. הבעלים יוכל להמשיך לעבוד עד גיל 80 ממילא. מצד שני, כנראה שפשוטי העם, שאינם בעלי חברות ציבוריות או עובדי ציבור, יצטרכו להתנהל אחרת בעידן אי הוודאות. הם יצטרכו למשל להתרגל לקחת סיכונים קטנים, ליזום יותר ולייצר לעצמם מספר מקורות הכנסה במקביל, שיכפרו על אובדן הבטחון שבמקום העבודה הקבוע .
במצב הזה ? הקואופרטיבים ומיזמים עסקיים לרווחת הציבור, כמו רשת האופנה החברתית, הם אופציה ראויה.
ואם כבר יקרה המופרך בעולם ונמצא עצמנו מדדות לעבודה בגיל 80, לפחות שיהיה לנו תיק בסטייל לאחסן בו את הכדורים, הטיטולים, והטלפון הענתיקה ששמרנו מהימים שעוד היתה כאן חברת תקשורת שקראו לה בזק והפנסיה שלנו נעלמה יחד איתה ועם האג"חים שלה.