תקופת הענקים, הדימיאורגים של יקום האינטרנט הסתיימה לפני 5 שנים, שזה מיליארדי שנים בהשוואת פרופורציות ליקום החיצוני (אם קיים דבר כזה).
בתקופה ההיא, הסתובבו בסייברספייס ענקים מיתולוגיים, רוחות ללא גוף אשר שוטטו בחופשיות די רבה, צצו בפינות שונות ונעלמו, צצו מחדש בגופים אחרים והיו קיימים כשלעצמם ולא נזקקו לשום זהות יוצר, הם מרדו באלוהים או יותר נכון – הכחישו את קיומו ונשארו בחיים, מתרוצצים באושר בחלל נטול זמן, נטול מחר.
אבל המחר בא ועוד איך, ועוד לפני שהספקנו לומר "99,994,680,256 פופיטים" בא הפופיטו הגדול, החור השחור ובלע את הענקים שנכנעו-התמסרו לו בחוסר התנגדות, ולא, השטן זה לא צוקרברג, ואל תגידו טוויטר ואפילו קפה דמרקר. השטן הוא בתוכנו, הדימיאורגים, אשר איבדו את בטחונם העצמי בקלות כל כך, שבגדו בשבועתם הנחושה להתקיים בנצח אינטרנטי גאה ועצמאי משלטון היקום, כל אלה שנשבעו ומסרו את עצמם ברגע אחד מקולל מלא שמחה ועליצות (כאלה הם מרבית הרגעים המקוללים!) למולך, שלא ידוע שמו אבל בטח שיש לו אח גדול.
ברגע שהפסיקו הענקים לסמוך על עצמם, לא היתה להם תקומה.
וביקום של היום מסתובב לו, כמו חוני המעגל, איזה צועד בנעליו (למה לשקר, הן לא מרופטות, רק הערב הוא רץ בהן), תר לו אחר משמעות בעולם שבו הממזרים שינו את הכללים, ועוד ישנו. והוא שואל: "מה לכל רוחות הרפאים של עולם האתמול אני עושה פה, איזה טעם יש לכל זה, האם תפקידי הוא להיות צל שמתעקש להאמין שיש לקיומו איזה משמעות, או שבכל זאת לא שיקר המורה הגדול, בטרם הלך לעולם שכולו היעדר פייסים וסטטוסים, הרי זה לא יתכן שהוא ישקר, נכון? מורים גדולים אף פעם אינם משקרים!" לא משקרים, אולי, אבל מפחדים. מפחדים להיעלם. ומה יש לך להפסיד אם פעם אחת תהיה אמיץ. אולי הגיע הזמן להיעלם, אולי אתה רק הירח שמקליפס את השמש לפחדן שהוא אתה, כשהצל ייעלם.
אבל למה שייעלם, האין היקום יפה יותר כשיש בו עדיין צללים? לא הכל יחיה לאור השמש העזה, ומכל מקום נראה די ברור שלא אתה תפתור את הקונפליקט, ולא בידך זה ייקבע, כמו שלא נקבע מלכתחילה, אם תתקיים או לא תתקיים. כך היה מלכתחילה, כך גם ימשיך להיות.