בא לי למלא את המזווה והמקרר , להצטייד במלאי ענקי של שימורים ואוכל יבש , להוציא את הטלוויזיה מהבית , לנתק את המחשבים , לכבות את הטלפון בבית ואת הניידים.
להזמין מאי-ביי כמה גלילים ענקיים של ניילון פצפצים , וכמה אריזות של נייר דבק ,ופשוט לאטום את הבית מכל כיוון , לסגור אחרינו את הדלת , אני בעלי וארבעת ילדיי..
כדי שחס וחלילה לא יתפסו את הבת שלי בת השמונה , ארבעה חולי נפש , שיכול להיות שהם אפילו בגיל שלה , ויאנסו אותה ויקחו את תמימותה ואת אושרה לעד.
כדי שלעולם לא יציקו לבן שלי, בן השמונה , המיוחד והרגיש, ויגרמו לו להרגיש דחוי ולא רצוי עד לרמה שהוא יקח את חייו במו ידיו.
כדי שלעולם ,את הקטנה שלי , הנסיכה בת השלוש וחצי ,לא ישאירו באיזה רכב הסעות והיא פשוט תתייבש למוות כשהנהג שותה איזה קפה שחור במזגן ומתלונן כמה קשה להיות נהג הסעות, וכמה אחריות זה..
כדי שבחיים ,את הקטן , בן השנה וחצי ,לא ישאירו בלול עם משחקים כדי לקנות לעצמן קצת מנוחה בגן , והוא יכניס איזה חלק לפה ויחנק, ואף אחת לא תשמע ולא תראה.. הן הרי נחות גם. גם להן מגיעה הפסקה, לא?
בא לי לעטוף את הילדים שלי , בחומת מגן , אין יוצא ואין נכנס .
בא לי לסגור עלינו את הדלת של הבית ופשוט להעלם לכמה שנים טובות. עד שהצונאמי הזה של האלימות, הרציחות והאונס וההפקרות וההזנחה וההתעללות יעבור אותנו, ונחזור לחיים נורמליים.
רוצה שנחזור להזדעזע ממקרים כאלו , ולא שנצקצק בלשון מול יונית לוי במהדורה , ונמלמל "עוד פעם.. יאאאלה.. מסכנה/מסכן/מסכנים.. נמאס כבר.."
כל יום דוחף את האונס של אתמול לחדשות ישנות , כל יום בשר טרי, כמו באיטליז. כל יום מקרה אחר להתעסק ולבחוש ולחפור בפצעים מדממים של אנשים .. בכאבים של משפחות, אמהות, אבות וילדים שברגע אחד או אולי יותר החיים שלהם שינו כיוון והפכו להיות החיים שלפני והחיים של אחרי ה-אונס/רצח/השפלה/אלימות/התעללות/הזנחה/מוות
בא לי לחבק חזק חזק את בעלי , ולהגיד לו שאני אוהבת אותו הכי בעולם , לצרף לחיבוק הזה את ארבעת הגוזלים שלי , ולהתנתק מכל הגועל שמשתולל ברחובות.
במקום זה, אני שולחת את הילדים בכל בוקר למסגרות , הגדולים הולכים לבית הספר , שם עדיין לא מלמדים את הבנות הגנה עצמית , ונושא ההצקות ודחייה בבית הספר עדיין לא מחליף שיעורי אומנות או האזנה למוזיקה , ולכן הילדה שלי עדיין חושבת שזה בסדר גמור אם ילדים מהכיתה , בנים , רוצים להיפגש אחה"צ בגינה. היא באמת לא מצליחה להבין למה אני לא מרשה. ואני גם לא תמיד מצליחה להסביר..
והילד שלי חוזר כל יום סיפור הצקה או תקרית אלימה אחרת בבית הספר.
את הקטנים אני שמה בגן כל בוקר ואפילו שהמטפלות שם מקסימות , עדיין בכל יום אני בודקת את הגן , ומרשה לעצמי להעיר על צעצועים שבורים או בלויים בתינוקייה..
כל יום מחדש אני נשבעת שהיום אני אחבק את בעלי ואגיד לו כמה שהוא יקר לי וכמה שאני אוהבת אותו , ובכל יום מחדש אני מסתחררת בתוך שגרת היום , ומגיעה לערב חצי מעולפת. פלא שאני גוררת את עצמי למיטה בעשר בערב, ממלמלת משהו לא ברור שכולל את צמד המילים "לילה-טוב" .. איך יהיה לי כוח לחבק..
וכל ערב במיטה אחרי שהיום נגמר, טיפה לפני שאני שוקעת בשינה , אני עוצמת את העיניים ומדמיינת איך אני מזמינה גלילי ענק של ניילון פצפצים ונייר דבק מאי-ביי..