שירתתי כמש"קית הוראה בבסיס חיל החינוך והנוער בחוות השומר שבצומת אילניה. במרכז הבסיס ניצב שער אבן אותנטי – עוד מימי תנועת השומר – עליו מתנוסס המשפט: "בזכות האמונה. באדם", עם הנקודה… ולמה ההקדמה הזו? גם כי אני מוצאת את עצמי מלמדת היסטוריה לבגרות ובין היתר על ארגוני השמירה ועל סג'רה אבל גם ובעיקר כי המשפט הזה מלווה אותי בחיי האישיים ובעבודה החינוכית, במפגש האנושי היום יומי.
ברגעים אלו ממש, אני בעיצומן של הכנות לקראת הבגרות בהיסטוריה העתידה להתקיים ביום חמישי הקרוב, מנסה לעצור רגע מטירוף המתכונת, המתכונת החוזרת, הכנת המתכונת החוזרת ? חוזרת, בדיקתן של כל המתכונות ומהציפייה לאיזה שינוי שיחול דרך ריבוי המלל. עוצרת רגע משיחות המוטיבציה היום יומיות עם התלמידים והתלמידות לקראת יום חמישי המיוחל, שיחות המתקיימות בכל רגע נתון, גם על מכשיר האופניים בחדר כושר.
בזמן הכתיבה, אני מנסה לחשוב על השנה שעברה ועל הימים הקרבים, מנסה לחשוב על מבנה הבגרות, על המטרה שלה, על התהליך שעברתי אני ועל התהליך שעברו תלמידי ותלמידותיי ואולי יותר מכל, על הסיבה שבגללה אני כל כך אוהבת ללמד לבגרות, וגם מתפללת שהתלמידות והתלמידים שלי לומדים לקראתה. אז מי כאן בהיסטריה?
המחשבה על התהליך שעברתי במהלך השנה האחרונה בה אני שוב מגישה לבגרות בהיסטוריה גורמת לי להעביר בראשי כל אחד ואחת מתלמידי העתידים לגשת לבגרות. אני נזכרת בניסיונות ובעבודה הסיזיפית לאורך השנה, בעליות ובירידות ואף בתחושות הייאוש לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לעשות את החיבורים.
בעודי מנסה לקשור את הקשר בין לאומיות העמים באירופה בסוף המאה ה 18 להקמת התנועה הציונית בראשית המאה ה 19, מתאמצת לחבר לבית שני, גזירות אנטיוכוס וקרבות יהודה המכבי, חורבן בית המקדש השני ומרד בר כוכבא, אני מגלה על עצמי ששנה אחרי שנה עוד נופלים אצלי האסימונים באשר לתהליכים ההיסטוריים המתפרסים על אלפי שנים, בניסיון להעביר אותם הלאה לתלמידי ותלמידותיי. אז מה אני מצפה מהם/ן בכלל?
אני בעיקר מוצאת את עצמי כרגע תוהה מה עובר להם במוח. מניחה שסלט ירקות עשיר לא היה מבייש אף אחד ואחת מהן/ם. בין הלחץ לסיים את החומר, למתכונת וביום חמישי ? היום המיוחל בו ההיסטוריה שוב תהיה מאחורינו עד לשנה הבאה והתקווה שאכן כל מי שצריך/ה לגשת לבגרות ? אכן ייגשו.
בגרות בהיסטוריה? הייתי אומרת: בגרות בהיסטריה. ניסיון מופרע להתמודד עם היקפי חומר בלתי נלאים בעזרת ראשי תיבות וסימנים רק כדי להצליח, בתקווה שניסוח השאלה בזמן אמת יתאם את הניסוחים עליהם עבדנו, שישאלו את השאלות הנכונות, ובתוך כל זאת, אני מנסה לחשוב על התהליך שעברנו יחד בניסיון לעמוד על היתרונות והחסרונות שמביאה אתה הבגרות.
אולי הייתי צריכה להקדים ולומר כי מעולם לא הייתי תלמידה מצטיינת עד ללימודי האקדמיים בהם גיליתי שגם אני יכולה. את תעודת הבגרות שלי קיבלתי רק אחרי הצבא כשהגעתי שוב לתיכון בו למדתי כדי להשלים את הבגרות בספורט. עד אלי, לא האמנתי שיש משהו באיום הזה של הבגרות בספורט. את הפסיכומטרי עברתי בקושי ואת לימודי ההוראה שלי במסלול לחינוך דמוקרטי סיימתי בהצטיינות. כנראה שמשהו בכל זאת קורה בדרך.
איני חסידת הבגרויות ואני מבקשת לערער על השיטה הדורשת שינון וזיכרון ובכך הורסת את חדוות הלמידה ואת יכולת החשיבה. גם לחרשנים בעיני, הסיכוי לזכור כמויות של חומר כמו אלו הנדרשות מהם/ן בבגרות ולצפות מהם להבין את התהליכים הנדרשים כבר בכיתה י' אינו גבוה. נדמה לי כי החסרונות ברורים. דווקא בתוך כל זה, אני מבקשת להאיר על התהליך ההעצמה שהביאה הבגרות על התלמידים/ות שלי ולתת קצת קרדיט גם לעצמי.
רוב התלמידים/ות שלי לא הגיעו עם הרגלי למידה ומיומנויות, עבור חלקם – בית הספר שלנו הוא עוד תחנה בדרך, אחת מיני רבות, וביניהם/ן גם מי שרוצה להתקדם ולהצליח, להשקיע וללמוד. ההתרגשות היא מעצם היכולת שלהם לכתוב תשובה כמעט באורך עמוד כשעד לפני מספר חודשים רובם/ן בקושי כתבו שני משפטים. ההתרגשות היא מעצם ההתמודדות עם טקסטים היסטוריים בניסיון להבין את אוצר המילים, לקשר את השאלה לטקסט, לענות עליה וגם ולהצליח.
אולי לקורא/ת מן הצד מה שאני כותבת נראה טריוויאלי, אולם ההתמודדות עם מה שהעולם עושה ומה שהמציאות דורשת אינה דבר של מה בכך. כך גם לשמוע תלמידה שלי אומרת שמאז כיתה א' היא לא זוכרת את עצמה לומדת כך. לקח לה זמן לשכנע את אמא שלה שהיא לא יוצאת לעוד מסיבה או לשבת בשכונה עם החבר'ה באמצע הלילה בערב חג השבועות, אלא הולכת ללמוד עם המורה שלה ומספר בנות לקראת המתכונת בהיסטוריה. תיקון ? על כל המשתמע מכך.
לחלק לא קטן מתלמידי ותלמידותי מהווה הבגרות קרש קפיצה לחיים ? נתחיל מהדימוי העצמי. לא כולם/ן יעברו את הבגרות, אולם חלק בלתי נפרד מההצלחה שלהם, שלי, הוא בעצם האמונה שלי ושלהם/ן עצמם/ן ביכולתיהם/ן. בעצם היותם ניגשים/ות לבחינה, מהווה המעשה עבורם חלק מתהליך העצמה, בניית הדימוי העצמי ותחושת המסוגלות ואולי זו המטרה העיקרית בתוך כל זאת.
עבורי הבחינה מחר היא שיעור גדולה באמונה אותו אני יכולה לסכם בהודעה שקיבלתי לא מזמן מאחת הלמידות שלי שניגשת מחר לבגרות: "תודה רבה רבה. תודה על השנה הזו שככה נלחמת ולא ויתרת… באמת שאף מורה לא נלחם עלי ככה. בזכותך גיליתי שאם אני רוצה – אני יכולה". המטרה שבגללה אני מצטטת את ההודעה הזו היא גם עבור קצת נחת וגם כדי לומר – תודה לכםן תלמידי ותלמידותי האהוביםות על השיעורים היום יומיים ועל כך שאתםן לא מוותריםות על עצמכםן.
אומנם אני בספק אם מי מהם/ן יזכרו דקה אחרי הבגרות משהו מהחומר שלמדנו השנה אולם אני בכל זאת מקווה שבתוך כל זאת, הצלחתי להפוך אותם/ן לאנשים ונשים טובים/ות יותר, אוהבי אדם ואת עצמם/ן וגם להעביר את אהבת הלימוד ואהבת ההיסטוריה.