רבקה, דיירת בבית אבות יוקרתי במרכז הארץ סיפרה את הסיפור הנפלא הזה על אהבה ראשונה.
חודש דצמבר 1939. אני נמצאת בשוודיה, בגוטבורג, בוילה גדולה שבה בית ילדים לנערות פליטות.
לקראת השנה החדשה, אם הבית – טנטה מריאנה – אירגנה מסיבת ריקודים לנו, בנות ארבע-עשרה וחמש-עשרה. לשם כך הזמינה בנים מה'גימנסיה' להיות לנערות לבני זוג.
לפני עמד בחור שוודי יפה תואר, גבה קומה, בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות, בשם פלה. רקדנו כל הערב, ובצאתו לביתו ביקש שוב לבקר אותי. טנטה מריאנה נתנה רשות ואני שמחתי מאד. הבחור בא לבקר אותי. אינני זוכרת איך בילינו את זמננו, בוודאי ישבנו רוב הזמן בחדר המגורים הגדול בוילה. אני מניחה שלא טיילנו כי היה חורף קשה, קר ומושלג, ובחדרי גרו שש בנות, ושלוש מיטות קומתיים מילאו את החדר.
היתה לי תקופה מאושרת, וכתבתי להורי, שהיו עדיין בוינה, כי יש לי ידיד ואנו אוהבים מאוד. אמא ברכה אותי ומסרה שלום לפלה.
ידעתי שבקרוב אצא לארץ-ישראל, והזמן חלף עבר מהר. בחודש מרץ 1940, הגיעה העת לעזוב את שוודיה. פלה בא להפרד ממני. לא יכולתי לפתוח את השער וללכת לקראתו. בכיתי מאד ופחדתי מהפרידה. היו לי כבר פרידות רבות שהכאיבו לי מאד. טנטה מריאנה יצאה אליו, דיברה איתו והוא עזב. היא חזרה אלי ובידה זר גדול של צבעונים אדומים, מתנת פרידה מפלה, אהבתי הראשונה. סידרתי את הפרחים באגרטל, שמתי אותם בחדר האוכל, וסגרתי את הדלת… למחרת עזבתי את שוודיה בדרכי לארץ ישראל.
נשמרו אצלי מכתבים שאמא כתבה לי עד לקיץ 1940. בשני מכתבים קראתי שאמא שואלת אם יש לי קשר עם פלה, האם הוא יכול לבקר אותי? היא בקשה למסור לו דרישת שלום. לאחר מכן תם הקשר עם אמא…
כיום מכתבים אלה נמצאים בארכיון ב"יד ושם" בירושלים.
אין ספור סיפורים יפים ומרגשים, תמימים ונוסטלגיים ניתן לשמוע מאנשים המתגוררים בבתי דיור מוגן או בבתי אבות סיעודיים. צריך רק לבוא ולשמוע לפני שיהיה מאוחר מדי…