לפני מספר ימים קיבלתי הודעת טקסט מחברתי הטובה בזו הלשון והגרפיקה: "אחותי, יש לי מחר מסיבת סיום לרועי בגן. אם אני אקנה פשטידה טובה (ויקרה)במעדניה ולא אכין בעצמי, זה אומר שאני אמא לא טובה? :)"
ההודעה הזו העלתה אצלי חיוך ולצידו תחושת כיווץ קטנה ומיד מהרתי לענות לחברתי בהודעת תגובה: "ברור שזה אומר שאת אמא לא טובה!" מיד אחריה באה ההודעה: "נראהההה לך???" את האמא הכי מדהימה והכי נורמלית בעולם".
ההתרחשות הזו הולידה אצלי צרור מחשבות אודות "המצפוניזציה האימהית" הקבועה זו המלווה אותנו מרגע הפיכתנו לאמהות ולהורים בכלל. גם אם אני מרבה לדקלם לעצמי "שהאמהות שלי היא נטולת רגשות אשמה" ואני "אמא שעושה את המיטב" וכמו שחברה טובה אחרת אומרת בצדק, שהיא העבירה עצמה לדפוס חשיבה של "אמהות מודעת" או "אימהות ריאלית" שעיקרה הוא אכן עשיית המיטב, עדיין – אין אימהות שלא נלווים לה רגשות אשמה יום יומיים. פשוט אין. גם אם ננסה לשכנע את עצמנו אחרת.
בהמשך אותו יום, העברתי בין חברותיי סקר קצר ובו רגשות האשמה הנפוצים ביותר המלווים את חייהן.
הנה עשרת המקומות הראשונים:
1. נכון שכך נפתח הסרט/ספר: "אין לי מושג איך היא עושה את זה", אבל נראה שנושא האוכל עדיין תופס את המקומות הראשונים. בין אם זה אוכל קפוא/מעובד ולא העובדה שאנחנו עומדות ומכינות לילדנו אוכל טרי מדיי יום או בין אם זו העובדה שאנחנו קונות פשטידה לאירוע בגן, שלא לדבר על עוגת יום הולדת קנויה ולא הכנו לבד. .
2. טלויזיה על חשבון זמן איכות – אין מה לעשות, הטלויזיה, גם אם אנחנו דוחות את חשיפתם של ילדנו לעולם הזה בגיל מאוחר ככל שניתן, היא לפעמים הבייביסיטר האולטימטיבי. המחשבה שבזמן הזה בו הקטנטנים בוהים במסך (ובמקרה הטוב גם לומדים משהו), זה זמן שיכולנו לשבת בו ביחד ולקרוא סיפור או להרכיב פאזל או כל פעילות יצרתית אחרת, היא מחשבה יום יומית. לעתים היא מציקה יותר ולעיתים… פחות
3. איחורים לגן – המחשבה שהילד/ה שלנו נשארים אחרונים בגן, היא מחשבה מייסרת. גרועה ממנה היא התמונה בה הילד/ה עומדים מחוץ לגן יד ביד עם הגננת הזעופה (או המעמידה יפה פנים שזה בסדר וזה קורה, אבל עם טון "נו נו נו" קטן ומוצדק לצידו) בכל מקרה, כמעט ואין הורה שלא נתקל בסיטואציה כזו ואם לא- סביר להניח שמתי שהוא תהיה פעם ראשונה. הכי חשוב שאנחנו נשבעות שזה לא יקרה יותר
4. העדרויות מאירועים חשובים של הילדים בגלל עבודה (או כל סיבה אחרת שאנחנו אומרות לעצמנו שהיא מוצדקת)- מסיבת חנוכה, מסיבת פורים, מדורה, מסיבת סוף שנה. נכון שלפעמים יש לנו באמת סיבה טובה, אבל זה לרוב מלווה בצביטה הגונה בלב. במיוחד לנוכח התמונות והזכרונות אשר באים אחר כך ואנחנו לא חלק מהם
5. אחים ואחיות – המחשבה שאני עוד לא מוכנה לילד/ה נוסף ומונעת מהילד'ה שלי את החוויה של אח או אחות קטנים. מנגד, רגשות אשמה על כך שיש כמה ילדים (אחים ) ואני לא מספיקה להעניק תשומת לב איכותית לכל אחד מהם… שוב אותו הלופ…
6. לא עליתי על מחלה בזמן, יכולתי לגשת לרופא קודם לכן , לא הייתי צריכה למהר לשלוח חזרה לגן…
7. מתעצלת להתחיל עם הגמילה מחיתולים. סתם כי אין לי כוח להתחיל לרדוף אחריה בכל הבית עם מגבונים, התרגלתי לטיטול וכו'
8. שינה, שינה, שינה – מצד אחד אני ממהרת להשכיב לישון ,על מנת שיישאר לי פירור של זמן איכות שפוי לעצמי ומשננת לעצמי שגם להם יש סדר יום, שעון ביולוגי, הורמון השינה צריך לפעול וכו וכו (יכולתי להרוויח עוד קצת זמן איתם) מצד שני ,לפעמים רגשות אשמה על כך שאני מעירה אותם מוקדם מדי והרי הם "ישנים כמו מלאכים"…
9. אנחנו לא מטיילים מספיק.. לא הולכים מספיק לפעילויות תרבות… לא הולכים מספיק לים ולבריכה ומבלים מחוץ לבית (כי למי יש כוח לפעמים לכל ההתארגנויות האלה, חום אימים בחוץ ואין כמו לשרוץ בבית)
10. ???? מוזמנות להשאיר פה את המחשבה שלכן…………… 🙂