זו רשומה במענה לשאלה שאני שומעת תדיר: "מה יש לך מסופר נני?". אז הנה ההסבר למה אני מתעבת את התכנית, ותחילה הקדמה: לא אומר מילה על כוכבת התכנית. אני יוצאת מנקודת הנחה שיש כאן איש/אשת מקצוע, בעלי ידע נרחב, בעלי ניסיון רב, שעובדים במקצועיות, מתוך עמדה מכובדת ומכבדת. האיש שעומד במרכז התוכנית אינו האישו. אז מה יש לנו כאן: יש תכנית, ריאליטי, שבה איש מקצוע פוגש משפחה במצוקה ומסייע לה. התכנית משודרת וכך אנשים אחרים הצופים בה יכולים ללמוד ממנה, ולהיעזר בנושאים שעלו כדי להתמודד בביתם עם הילדים שלהם.
האמנם?
ריאליטי, באופן כללי, זהו קונספט שירש את אופנת המצלמה הנסתרת משנות השמונים. בשני המקרים מעמידים אנשים בסיטואציות מביכות ולא נעימות, לצורך שעשוע של הצופים. שעשוע הצופים חשוב, כי ככל שהרייטינג של התכנית גבוה יותר, אפשר לגבות יותר כסף מהמפרסמים, ובכך להגדיל את רווחי המשדרים. אלא שבניגוד למצלמה הנסתרת, כאן לפחות המצלמה גלויה לעין וידועה. אנשים באים מרצונם וחושפים את עצמם אל מול המצלמה. למה בדיוק הם עושים דבר כזה, זה עניין למחקר סוציולוגי, אבל בעיקרו של דבר יכולות להיות כמה סיבות. לפעמים זה רצון בפרסום, לפעמים זה עניין של אתגר ועניין, ולפעמים יצר תחרותי.
יש בארצות הברית סוגה אחרת של ריאליטי, שנקראת "feel good" ומטרתה כשמה – לתת לאנשים להרגיש טוב. תוכנית מסוג זה היא extreme makeover שלוקחת בתים הרוסים פיזית, שולחת את דייריהם לשבוע כיף, ובונה להם בית טוב יותר ויפה הרבה יותר. גם הריאליטי הטיפולי מכוון לכאורה לעשות טוב לאנשים המופיעים בו, אלא שזה בדרך כלל לא המצב.
למה אנשים יילכו לריאליטי טיפולי? בד"כ מסיבות שונות. בד"כ אנשים יפנו לסוג תכנית שכזו כי זו הדרך היחידה שלהם להשיג עזרה במסגרת המשאבים המוגבלים מדי שלהם. כך יוצא שריאליטי טיפולי מנצל מצוקה של אנשים לצרכי רייטינג והגדלת רווחים.
כדי למשוך קהל צופים גדול ככל האפשר, על התכנית לבחור תכנים שיהיו מרתקים, וימשכו כמה שיותר אנשים לצפות בהם. הפיתרון הקל ביותר לצורך הזה הוא לבחור מקרי קיצון. נושאים קשים, דרמטיים, בעיות התנהגותיות קשות, הפרעות במשפחה. כמה שיותר קיצוני, יותר טוב. אפשרות שניה היא לבחור בדרמות אנושיות, בדברים עצובים ביותר, מקרי אסון, שיגרמו לצופים להזיל דמעה. שתי הבחירות האלה גורמות שני דברים: האחד, הרבה אנשים יצפו בתכנית. השני, אף אחד מהם לא ילמד כלום לעצמו, לחייו ולהתנהלות עם ילדיו. הצופים יישבו בדרמה, ישמחו שאצלם זה כך. יטפחו זה לזה על השכם בראותם אילו הורים טובים הם, ובזה יסתיים העניין. מי שחולק על מה שאני אומרת עכשיו מוזמן לכל פורום הורות שהוא, לקרוא את הדיונים שבעקבות התכנית, ולראות על מה הם נסובים.
אל מול ריבוי הבעיות המשפחתיות, אל מול המצוקות והקשיים, מגיע סופרמן, סליחה סופרנני, מניף את השרביט ופותר את הכל בהינף רגע, בין הפסקה לפרסומות לחסות הבאה בתור. וזו הבעיה הבאה של התכנית – היא מרגילה אנשים לרעיון של פתרונות קסם מהירים והצלחות אינסטנט, בעוד שכל העוסק בחינוך יודע שמדובר בתהליכים איטיים וארוכי טווח. יש כאן כמובן מגבלות של אורך התכנית, ותוצאה ברורה של העריכה שמשמיטה, מקצרת, ודוחסת ימים לתוך דקות, אבל לא בטוח שזה הכל. ולא בטוח שכל מי שצופה מבין שמראים לו קפיצת דרך, בעוד הדרך האמיתית היתה ארוכה וקשה יותר.
ועדיין, הבעיות שמניתי הן שוליות ומינוריות אל מול הבעיה הקשה והכואבת באמת והיא השימוש שנעשה בילדים בתכנית הזאת. כאשר ילדים מוצגים בשמם המלא והם מוצגים כשפניהם גלויים, בסיטואציות שאינן בהכרח מחמיאות עבורם – זו בעיה. גם אם המטרה בסופו של דבר היא לעזור להם, הרי שהנזק הכרוך בהצגת ילד כשהוא צועק, משתולל מתפרע ובאופן כללי "יש בעיה איתו" – הוא גדול. שום פיתרון שתביא איתה התכנית לא יצליח לעמעם את הלעג וההצקות שעלול ילד כזה לסבול בבית הספר או בגן ביום שאחרי שידור התכנית. אם התכנית כל כך חשובה ועוזרת – הרי שאין צורך בריאליטי. אפשר להסתפק במשחק תפקידים המציג את הסיטואציות המדוברות, בלי להציג את המשפחה המטופלת עצמה. אפשר לטפל בה בנפרד, מחוץ לאור הזרקורים והמצלמות. הסיבה היחידה שלא עושים את זה היא הרייטינג. כלומר מבחינת התכנית הכסף חשוב הרבה יותר מטובתם של הילדים שלהם כביכול מנסים לעזור.
כל מה שאמרתי – נסוב על הקונספט בלבד, שהוא מבחינתי שגוי ומזיק. אין כאן שום התיחסות לתכנית עצמה, לכוכבת, לבעיות שעלו ולאופני פתרונן. על כל אלה אין לי דעה, כי אני מסרבת לצפות בתכנית. אני לא רוצה לתת יד לניצול הזה, אפילו בעקיפין, ועל כן אני לא צופה.