הראשונות בתור הן שקיות החלב. למה אני לא קונה חלב בשקיות? כי יש להן נטיה להישפך בדרך ולהרטיב את שאר הקניות. כי אם הגעתי הביתה עם כל השקיות שלמות – אני צריכה מתקן מיוחד להניח שם את שקית החלב (השאר שוכבות במקרר ונמרחות זו על גבי זו). הכלי הזה עשוי פלסטיק וצובר בתוכו לכלוך. אני שונאת לשטוף פלסטיק. כשרוצים לפתוח את השקית ולמזוג ממנה – צריך מספרים. זה בהנחה כמובן שהמתקן שלי הוא לא מהמשוכללים הללו שכוללים בתוכם גם סכין חיתוך לצ`ופצ`יק של הפלסטיק. אין לי מספרים במטבח. אמורות להיות – אבל הן תמיד לא שם כשצריך אותן. הלכו לבקר חברה או משהו. הסכין החדה גם היא כנראה אצל אותה חברה – אז פותחים בשינים – חור שהוא קטן מדי או גדול מדי, ואף פעם לא בגודל שצריך. לא אוהבת. עדיף לי הקרטון, או הפלסטיק.
מיד אחריהן ברשימה מופיעות שקיות השוקו. הן נוצרו לשתיה בדרך, כך שהיוצרים שלהן תכננו מראש שאת הפתח (הגדול מדי או קטן מדי) יחתכו בשיניים, וכך ישתו תוך כדי השפרצה על חולצת התלבושת היחידה שנותרה נקיה, או, גרוע מזה, על החולצה הלבנה שלבשנו כי היום ראש חודש או יום הזיכרון. לדעתי יש כאן קונספירציה של יצרני אבקות הכביסה, כדי שיקנו עוד ועוד מתוצרתם.
פעם היו מוכרים אבקת כביסה במיכל פלסטיק או בקופסת קרטון. המיכל הזה עמד ליד מכונת הכביסה, היה לו מכסה שנסגר טוב, והיה בפנים מקום לכף או כוס מדידה, שלפעמים גם היתה מצורפת עם האריזה. מיכלי הפלסטיק היו טובים במיוחד כי אפשר היה להשתמש בהם בתור דלי לארגז החול או בתור קופסה לכל אביזרי המשחק שקופסת הקרטון שלהם נדרסה תחת סנדלי הגמדים שבבית. אחר כך התחיל רעיון מבריק – למכור שקיות מילוי למיכלי אבקת הכביסה. כך שאם האבקה בקופסה נגמרה – קונים שקית, פותחים אותה וממלאים את הקופסה. ולפתע משום מה התחילו למכור רק שקיות, כאלה שעומדות בפה פעור על מכונת הכביסה ושקשה להכניס אליהן את כף המידה, כך שאבקת הכביסה נשפכת על המכונה ועל הרצפה. אני כבר התייאשתי מכף המדידה, ואני שופכת ישר מהשקית. זה עוד יותר מלכלך. פעם ניסיתי לקחת בקבוק של מרכך כביסה, לשטוף אותו ולייבש היטב, ולהכניס לתוכו אבקת כביסה. לא הולך ההעברה קשה מדי. צריך קופסה עם פתח רחב, לא בקבוק.
והבאים בתור:
משחקי קופסה, שבהם אחרי הפתיחה הראשונית אין שום מקום להכניס את האביזרים בצורה מסודרת, והכל מתערבב בפנים, או כאלה שאין בכלל מקום לאביזרים, או הקופסאות שנמעכות ומצריכות הטלאה שוב ושוב בנייר דבק. לא כל המשחקים כאלה. יש משחקים שיצרניהם חשו גם על איך הילדים באמת אמורים לשחק במשחק, ולאסוף אותו אחר כך. אבל הם המיעוט. הבעיה שמראש קשה לדעת לאיזה סוג שייך המשחק שאתה רוצה לקנות. זה לא רשום במידע שעל הקופסה.
הקופסאות שבהן אורזים את נייר האלומיניום והניילון הנצמד. האגדה אומרת שיש שם חרירים לאורך ושאם פותחים דרכם אפשר לשלוף את נייר האלומיניום, ולחתוך אותו במין סכין המצורף לשולי הקופסה. אני מעולם לא הצלחתי לפתוח בדרך כזאת. לכן גלילי נייר האלומיניום שלי מסיימים את חייהם באיבם כשספירלה של הנייר חתוך באורכים שונים סובב אותם סביב סביב, ואין שום דרך להוציא יריעה מלאה ושלימה.
קופסאות הדיסקים עם זיזי הפלסטיק הקטנטנים והשבירים שמחברים את המכסה לקופסה, והופכים אותה לחד פעמית. כאן הבעיה היא לא רק באריזה אלא גם בדיסק עצמו, וליתר דיוק לרגישות הרבה שלו לשריטות. גיסי טוען שכל הקונספט של אריזה שמוציאים מתוכה את הדיסק הוא שגוי מעיקרו. צריך ליצור קופסה שהיא ציפוי לדיסק, ושרק המכשירים שאמורים לקרוא את תוכנו של הדיסק אמורים להסיר אותה, ולהחזיר בתום השימוש, באופן אוטומטי וללא מגע יד אדם. פלא שעברנו כל כך מהר להורדת קבצים לנגני MP, וזהו?
זאת הרשימה שלי, אני בטוחה שיש עוד דברים, אבל הם לא עולים לי בראש כרגע. כל מי שימציא דרך יעילה יותר לארוז, שגם תפעל, יקבל את אות יקיר הבלוג.