כשהייתי ילדה בגן חובה סבלתי מאוד מכינים. בכל פעם מחדש אימא שלי הייתה נאלצת לסרק את ראשי עם מסרק צפוף, שמה תכשירים והורגת את הביצים, ועדיין, הייתי הולכת לגן וחוזרת שוב, עם כינים.
יום אחד לאימי נמאס והיא החליטה לקחת אותי למספרה. לי היא סיפרה שזו הולכת להיות עוד תספורת קצוות שגרתית ואני לתומי האמנתי. הלכתי עם אמא, למרות שמאוד שנאתי את הספרית, (מבחינתי היא זאת שתמיד עמדה ביני לבין החלום לשיער ארוך וגולש כמו של נסיכות דיסני).
המספרה הייתה בביתה של הספרית, מספרה פרברית קלאסית של שנות ה-80. אני זוכרת בעיקר את הכיסא המפחיד ואת השולחן והמראה שמולו. התיישבתי על הכסא וראיתי את אימא והספרית מתלחששות, ניכר שהייתה ביניהן הסכמה. מתישהו במהלך התספורת התחלתי לקלוט שמשהו לא בסדר. האמת שלקח לי קצת זמן להבין, בכל זאת הייתי ילדה קטנה, אבל זה היה ברור ולא התשמע לשתי פנים, הספרית מספרת אותי קצוץ.
עד כשכבר הבנתי מה קורה היה מאוחר מידיי. הבטתי במראה והייתי המומה, אני הילדה הקטנה עם הרצון להיות נסיכה הפכה להיות הילדה עם תספורת הקוצים של אמהות. כעסתי מאוד, התחלתי להתפרע, העפתי מהשולחן את כל החפצים. אימא שלי התרגזה וניסתה להשתלט עליי. היא הסבירה שכבר לא היה מה לעשות ורק תספורת קצוצה תפתור את בעיית הכינים. חזרתי הביתה בוכה וקרועת לב על שיערי שנחתך. בראשי נותרה המחשבה שלא יכול להיות שתהיה לי תספורת שיער קצוץ של נשים מבוגרות בגיל 5. איך אימא עשתה לי את זה?
ביום למחרת מאוד התביישתי ללכת לגן, פחדתי שיצחקו עליי, הרגשתי כל כך מכוערת. במשך שבועות אחרי חלמתי שיש לי שיער ארוך וגולש כמו של כל הבנות היפות שבאות לגן עם צמה ארוכה או עם שיער שגולש להן על הכתפיים. כך חונכתי והאמנתי, שאישה, על מנת להיות יפה ונשית צריכה להיות בעלת שיער ארוך.
הביקור באירוע ההשקה של הסדרה החדשה של פנטן החדש העלה בי את זכרון הילדות הזה, שהשפיע עלי במשך שנים רבות.
במשך שנים אחר-כך פחדתי ללכת למספרות. גם כשבגרתי וטרנד התספורות המודרגות סטייל רייצ'ל מהסדרה "חברים" נכנס לאופנה מאוד חששתי להסתפר. היה לי חוסר אמון בספרים וחשבתי שהם תמיד יעשו מה שהלקוחה לא מבקשת. בכל פעם שהלכתי לחדש את התספורת המדורגת שלי, התווכחתי עם הספר על האורך אפילו עד רמת המילימטרים. אני תמיד רציתי שיוריד כמה שפחות והוא תמיד רצה להוריד יותר אולי אף לנסות להעיז ולהגיע עד לתספורת "קארה" (רחמנא ליצלן). כשהוא היה גוזר את השיער הלב שלי היה פועם בחוזקה ותמיד היה נראה לי שיצא יותר קצר ממה שביקשתי ושזהו המעשה נעשה ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אף-פעם לא הייתי מרוצה מהתספורת.
שנים רבות אחרי סיפרתי לספר שלי למה אני כל-כך מתנגדת לתספורת קצרה. אמרתי לו שמאז סיפור התספורת הקצוצה בגיל 5 אני חושבת שכל תספורת שהיא מעל לכתפיים היא גברית וששיער ארוך זה נשי ויפה. הוא היה המום, הסביר לי שנשיות זה משהו שהוא מעבר לשיער ולחיצוניות ושאישה תישאר אישה גם עם תספורת "קרה" קופצני, שיער ארוך או אפילו תספורת קצוצה. לדעתו, כל אחת צריכה לעשות את מה שהכי מתאים לה.
אחרי השיחה, שוכנעתי, הסכמתי שיספר אותי כרצונו. יצאתי משם עם תספורת קרה קופצנית ומדהימה שמאז אני רק מחדשת. לא אשקר ואודה שעדיין לפעמים יש לי תהייה האם להאריך את השיער אבל בסוף אני יודעת שזה באמת פחות יפה לי. איך כבר בגיל 5 קבעתי לעצמי ששיער ארוך הוא סמל להיותי בת? אולי כן יש דבר כזה יותר מדי סרטי דיסני בגיל כה צעיר?
* טלי טסלר השתתפה באירוע ההשקה של פנטן החדש