למרות סלידתי ממחטים אני חולה על דורון, המדקר שלי. נפגשנו לפני כמה שנים טובות, כשסבלתי מפריצת דיסק צווארי שגרמה לדלקת איומה שהקרינה לי ליד ימין. אחרי סדרת טיפולים הדלקת נעלמה ואיתה הכאבים, אבל נשארתי צמודה לדורון. לא באופן קבוע, למרות שתמיד תכננתי והסברתי לכולם מסביב, שתחזוקה עצמית חשובה לא פחות מהתחזוקה של האוטו, אבל כמו שקורה בדרך כלל, עד שמשהו לא כאב או ממש הציק, לא היינו נפגשים שוב.
קרה אפילו שנעלמתי לו לשנה שלמה, אבל מה שתמיד החזיר אותי, מעבר לכאב, היתה העובדה שהוא אף פעם לא עשה פרצוף או עניין. הוא הבין שיש דברים שהם בקצב שלי וזרם. עד היום אני מגיעה אליו מתלוננת בגלל כאב פיזי כזה או אחר, ותמיד הוא נוגע פתאום משום מקום באיזה מצב רגשי שאני בהתחלה מתכחשת אליו, בהמשך מודה בו, ובסוף מוותרת עליו. אני יוצאת מטיפול כמו אחרי ג'קוזי, מסג' טוב וכוס יין. עייפה, נינוחה, מחוזקת – ויודעת שאחרי שינה טובה אקום חדשה.
דורון מתמחה גם בטיפול בנשים בהריון, אז בתקופה האחרונה אני משתדלת שלא להבריז, כי הפעם זה לא רק אני. את הטיפול, באופן קבוע, אנחנו מתחילים בשיחות חולין על דברים גשמיים כאלו ואחרים, ומסיימים בשיחות פילוסופיות מפותלות על מהות. הפעם הגעתי עם כאבי ראש ושיעול מתמשך, וכמובן שתוך זמן קצר הדיון התחלף ב"אז ספרי לי מה מציק לך?" והמשיך ב"נו, אז על מי את כועסת?". "כועסת?" עניתי בתמיהה, כבר יודעת שמהחדר הזה לא יוצאים בלי להבין שוב איך הכל קשור בהכל. גוף בנפש, ראש בלב, ושכל התופעות הפיזיות האלה נובעות כולן ממשהו עמוק יותר.
הוא המשיך "להציק" לי ובמקום פשוט להעביר את הכאב שלי, עבר לנסות ולהבין למה ניכסתי לי אותו (את הכאב) ולמה אני מסרבת לשחרר אותו. על מה אני פוחדת לוותר. כן, אמרתי לכם, פילוסופיה שחלקכם אולי ירימו גבה לגביה, אולי אפילו יגחכו, ואין ספק שיש המון שרלטנים ונוכלים שהרסו למקצוע הזה את המוניטין. אבל כשאתה "נופל" על מישהו טוב באמת, אפשר להגיע רחוק ועמוק.
אז קשקשנו על ראש השנה. ויהדות. ונזכרתי שיש כל כך הרבה דברים ביהדות, שלפני שכל מיני חוכמולוגים הרסו אותה, היא היתה נפלאה. הגענו ליום כיפור. "המון אנשים צריכים לבקש ממני סליחה" אמרתי בקול פולני. "אולי פשוט תסלחי להם?" שאל דורון בפשטות. "סתם ככה?", תהיתי. "כן" המשיך דורון בנימה שלווה, "סתם ככה".
באוטו, בדרך הביתה, התחלתי לעשות בראש רשימה של כל האנשים שעדיין לא סלחתי להם. לא גיליתי לדורון, אבל ביני לבין עצמי חשבתי שלא באמת מגיע להם שאסלח. החלטתי שבכל מקרה אכין רשימה, ואז נראה.
היה קשה לזכור את כולם בעל פה, אז כשהגעתי הביתה לקחתי דף של מחשב. כשקלטתי שגם זה לא מספיק, עברתי למחברת. הייתי קצת המומה: כל כך הרבה אנשים?! אין ספק שכעס אחד לא דומה למשנהו. אני כועסת בגלל דברים שקרו בזמן האחרון ואירועים שהתרחשו לפני שנים, חלקם דברים טיפשיים לחלוטין וחלקם היו מבחינתי חיים ומוות.
זה השכן שצעק על הכלבה שלי, היועץ בבנק שהפסיד לי המון כסף, החבר שהמליץ עליו, איש המזגנים שסחב אותי עם מזגן מקרטע כל אוגוסט, כמה אקסים שגרמו לי לבזבז הרבה דמעות וזמן, הכלבה שלי שמזדקנת לי מול העיניים ושוברת לי את הלב, הבמאי שביטל לי תפקיד בגלל ההריון, ועוד ועוד ועוד.
"למה לסלוח?", תהיתי. "למה מגיע להם? מילא להוא מהמזגן אבל לכל השאר?". ישבתי מול הרשימה והתחלתי למחוק אחד אחד. אחרי כל שם העברתי בראש את מה שקרה ולמה אני כועסת, ואז פשוט סלחתי. בלי יותר מדי שאלות, מחשבות או התלבטויות. פשוט שחררתי אותם אחד אחרי השני, לא בשבילם, בשבילי. ממרחק של זמן – העיקר והטפל נראו אותו הדבר. אולי זה הגיל, אולי הקטנה שנוספה לחיי ונתנה להם פרופורציות ואולי כי פשוט די. הייתי מותשת בסוף. ישבתי עם מחברת מלאה מחיקות והרגשתי שרזיתי בשני קילו. צריך לציין שכאב הראש חלף וגם רוב השיעולים?
החיים באמת קצרים ותקיעות היא דבר מיותר, ובסוף אנחנו משלמים על טפשותם של אחרים. אז יאללה די. שנה חדשה. שיהיה לנו טוב, שיהיה שמח, שלא ניקח הכל ללב, שנגדל, שנעשה משהו שנאהב, שיאהבו אותנו, ושנחייה.
נב. אל תספרו לאף אחד, אבל היו כמה (שאפשר לספור על כף יד אחת) שלא הצלחתי למחוק. באמת באמת שניסיתי. כנראה שצריך להשאיר משהו ליום כיפור הבא…
.
ועוד המלצה בקטנה
אני חייבת להודות שהייתי קצת המומה ככשפתחתי ביום כיפור לקטנה שלי את ערוץ "לולי" וגיליתי את הכתובית "נחזור לשדר ב8 בערב". נו באמת. איש איש באמונתו יחיה. מי שלא רוצה להדליק טלוויזיה שלא ידליק. אבל למה ילדה בת 10 חודשים צריכה לסבול??? למיטב ידיעתי זו מערכת ממוחשבת. ובכלל, גם למי שצם, יהיה הרבה יותר קל לנוח בבית אם לילד שלו תהיה קצת תעסוקה מול הטלוויזיה.
בכל אופן,שיחקנו שתינו מוקדם מאוד בבוקר עם הצעצועים (עוד לא סיפרו לה שעברנו לשעון חורף ואפשר לישון עוד שעה), ונזכרתי במשהו שהנחנו במיטתה כשהיתה בת פחות מחודשיים ועכשיו יכול להפעיל אותה. יש משהו מתסכל בזה שאתה קונה משחקים בהמון כסף – משחקים שטובים לזמן קצר ואז אין מה לעשות איתם.
במקרה הזה מדובר בספר פעילות, התאם צורה דו צדדי של LAMAZE, שלא יוצא משימוש אחרי חודש. כי בגיל כלום שמנו לה אותו במיטה, והתבניות הגרפיות עם הניגודיות הבולטת של השחור-לבן חיזקו לה את חוש הראיה, אחר כך הנחנו את זה על מזרן כדי לעודד אותה להיות על הבטן והשמענו לה את הצלילים השונים של כל צורה, ועכשיו, כשהפכנו את הצד של הספר, עברנו לשלב מתקדם יותר- הנסיון להתאים תמונות וצורות בפאזל ולהתמודד עם מוטוריקה עדינה. היא עדיין לא לגמרי משתלטת על זה כך שאני מאמינה שהמשחק ימשיך ללוות אותנו עוד תקופה. ממליצה בחום.