החתונה הפמיניסטית שלי

חברתי האהובה (נקרא לה כאן קתרין , על פי בחירתה) מתחתנת. (1)

לפני זמן-מה שיחקנו במשחק הידוע "אם היית דמות פמיניסטית ידועה מי היית?" והיא בחרה בקתרין מקקינון. כששאלתי למה היא אמרה בצדק, שבעיקר חשוב לה לבחור את הבחירות שלה ולהיות שלמה איתן כי היא יודעת שהדרך הייתה מלווה בהתלבטות, מחשבה ובעיקר גם מאבק. "אני אישה של מאבק ואני מכירה בחשיבות שלו בחיים שלי , שלנו. אני עושה בסופו של דבר את הבחירות שלי ולא כולן אולי מתיישבות עם מה שראוי מבחינה פמיניסטית טהורה (נגיד כמו לא להתחתן?) אבל הן שלי הבחירות האלה ואני שלמה איתן כי עברתי תהליך עד שקיבלתי אותן". אישה חכמה קתרין, גם מקקינון וגם זו שלי.

חתונה, עבור אישה פמיניסטית, אינה דבר פשוט לביצוע.

קודם כל צריך לקבל החלטה, האם בכלל להתחתן. מכיוון שחתונה היא חלק מהסדר הפטריארכאלי.

סימון דה בובואר בספרה האלמותי "המין השני", מדברת על כך שנישואין הם הייעוד המסורתי שהחברה מציעה לאישה.  בשנת 1949 היא כותבת כי "גם בימינו רוב הנשים נשואות , או היו נשואות, מתכננות להינשא או סובלות מהיותן לא נשואות. הרווקה מוגדרת כמי שאינה נשואה, בין שהיא רואה בנישואין משאת נפש, מתקוממת נגדם או אדישה כלפיהם".(2)

לא הרבה נשתנה בשישים השנים האחרונות. כלומר, נשים רבות יותר בוחרות שלא להינשא במודע. היום גם העדר זוגיות , בעיקר זוגיות רשמית כזו החתומה בכתובה וטבעת, כבר לא מונעת מנשים רבות להביא ילדים. בכל זאת, חתונה ונישואין נשארו סמלי סטאטוס משמעותיים. גם עבור נשים פמיניסטיות. איכשהו, גם עבורנו היום המיוחד הופך ליום מיוחל. גם אנחנו מבינות שאותו טקס  שבא כסט קומפלט עם אורחים, הורים ואוכל, הוא חלק מההגדרה האישית שלנו חלק ממסגרת יציבות ומחויבות שנרצה לקבל מן הצד השני. עדיין, חתונה נתפסת ככלי להקטנת הסיכוי שבן הזוג שבחרנו לנו יעלם היכן שהוא במהלך דרכנו המשותפת. הפתרונות שמצאנו כוללים שינוי מבנה ואופי הטקס, הדגשת שוויוניות ושאיפה לבנות חיי נישואין שיתופיים ופתוחים יותר. מסורתיים פחות מבחינה מגדרית. כמו שקתרין אומרת: 'לבחור את הבחירות שלנו תוך התלבטות ומאבק'.

עדיין, יש משהו פנטזיונרי ביום הזה, קצת אפשרות להתחפש, קצת להיות מרכז העולם )והאולם), קצת לשחק בלהיות עשירים. העובדה שחלק ניכר מהזוגות המשקיעים את מיטב הכסף שלהם מהבנק באירוע מפואר, חוזרים אחר כך לישון בחדר קטן בבית ההורים כדי לחסוך לדירה, לא מונעת את התופעה הזו מלהתקיים, כי יש משהו נעים בלהיות סינדרלה והנסיך ולהפליג אל האושר happily ever after.

אודה ואולי קצת אבוש. בצעירותי הרחוקה-משהו היה לי תמיד ברור שאתחתן. החתונה אמורה הייתה לכלול את כל האלמנטים הידועים: שמלת-כלה, סוג של חופה, קייטרינג, מוזיקה מזרחית וחתן. היום בדיעבד אני מבינה שלא חשבתי לרגע על מה יהיה אחר כך. לא תכננתי כמה ילדים יהיו לי (אף כי היה לי די ברור שיהיו לי), מה יהיו השמות שלהם, לא חשבתי בכלל איך יראו חיי לצד אותו איש למשך מספר שנים לא מבוטל. בקיצור, כמו כל ילדה שגדלה על ברביות , נשים קטנות ובילבי, כל מה שעניין אותי היה ללבוש משהו מפואר, לחנוט את עצמי במחוך ולשים איזה שהוא סוג של ברזלים בשיער.

בגיל 28 אחרי מאמצי שכנוע לא מבוטלים הצלחתי לשכנע איזה חתן פוטנציאלי שדווקא ממש שווה לו להתחתן איתי ולהשקיע בכל החוויה המתגמלת הזו זמן וגם קצת כסף. אבל… אז כבר הייתי אישה פמיניסטית מודעת שברור לה שלא יעלה על הדעת להתחתן "רגיל", דהיינו בחתונה אורתודוכסית עם רב רגיל, כתובה רגילה ורבנות רגילה. בעיקר הפריעה לי העובדה שאני אמורה לסתום את הפה שלי במהלך כל התהליך. אז גם ידעתי שכל התחברות בקשר נישואין בישראל ישלח אותי בעת גירושין לא עלינו ישר לזרועות הרבנות, כי להתחתן אפשר בלי אבל להתגרש חייבים עם.

אז הודעתי לו שמתחתנים, אבל בטקס רפורמי. הטיעון הפורמאלי היה שאנחנו יהודים וזה חלק מהתרבות שלנו, האמת היא כנראה קצת פחות איכותית. האמת היא שפשוט רציתי טקס שתהיה בו חופה כי זה חלק מהמודל המקורי. החתן מצידו הודיע שאין לו בעיה עם זה אבל, יש לו שני תנאים:

1. על הרב להיות גבר, פשוט כי קצת מוגזם שעוד אישה תנהל לו את החיים או את הטקס שיקבע את המשך החיים שלו.

2. החתן דורש במפגיע מהכלה שלא לכנות אותו בכל מיני כינויי גנאי פמיניסטיים מתפלצנים כגון "אישי" ; "האיש שלי" ; "רעי" וכו'. התפשרנו על זה שאני פשוט אקרא לו בשמו. מסתבר שגם לקרוא לבעל שלך "בנזוגי" זו מטלה לא קטנה, כי מיד אחר כך שואלים אותך "אתם לא נשואים?" ואז את צריכה להגיד "נשואים, אבל אני פמיניסטית" ולקבל בחזרה מבט שאומר "בואנה טרלללה זותי, מסכן הבעל שלה". אחרי כמה שנות נישואין יש מצב שלפעמים במקום בנזוגי יברח לך בנזו…  

בנוסף, החלטנו שלא לוותר על חתונה אזרחית בקפריסין על מנת להירשם אחר כך במשרד הפנים, וכשמישהו יחליט לעשות סטטיסטיקה של מספר הזוגות שנישאו בנישואין אלטרנטיביים נוכל גם אנחנו לפאר את הרשימה. הנחת היסוד הנאיבית שלנו הייתה שאם יהיו מספיק זוגות שנישאו בנישואין אלטרנטיביים אולי יום אחד יחליטו גם להפריד את הגירושין מהדת ובכך תרמנו את תרומתנו הצנועה לחיסול מוסד העגינות ומסורבות גט בישראל. אז חשבנו. אנחנו עדיין ממתינים, יחד עם עוד אלפי מסורבות גט ועגונות בישראל.

כל האירוע הזה שנקרא להתחתן בקפריסין הוא משהו שנע בין גרוטסקי לאידיוטי. הוא גם יקר בטירופים בלי שום הצדקה.  בסופו של דבר תמצאו את עצמכם עומדים במסדרון של עיריית לרנקה בחברת שלושה זוגות נוספים. זוג אחד שהחליט להיות מאגננניב ולבוא בבגד ים, זוג אחד שבמדינת ישראל סרבו לחתן אותו כי אחד מבני הזוג לא יהודי מספיק על מנת להתחתן (למרות שהוא יהודי מספיק נגיד על מנת לשרת בצבא ואולי למות מזה), זוג אחד שבא בג'ינס ואתם: שלקחתם את העסק יותר מיידי ברצינות ובאתם לבושים חגיגי.

את הטקס שלנו ערכה ראש עיריית לרנקה, חנוטה בחליפת ספורט בירוק פלורסנטי כשלצידה נציגת משרד הנסיעות הקפריסאי. היא הייתה אחראית ללחוץ על טייפ שמשמיע את מארש החתונה בסוף הטקס ולדרוש שנתנשק. לדעתי בכלל יש פה קונספירציה של איגוד בעלי גני האירועים בישראל כי אחרי טקס כזה אין סיכוי שלא תחזרו לארץ ותגררו 600 איש לחתונה באיזור התעשיה של נתניה (אומרים שזה עכשיו טרנד היסטרי).

העניין האחרון שיש לפרק הוא עניין השמלה והתסרוקת. קתרין כמובן היא אישה שיקית להפליא ולכן גם כלה מהממת. אני לעומת זאת החלטתי להתחתן בסוג של וילון.

כלות, יש לציין, נחלקות לשני סוגים: אלה שחושבות שביום חתונתן הן הכי יפות שאי פעם ניתן לדמיין, ואלה שחושבות שאין כלה מכוערת מהן. אני שייכת לסוג שלישי. אני באמת הייתי הכלה המכוערת בתבל. השמלה הייתה פתאטית, התסרוקת עלתה לי 1,000 ? והתפרקה כעבור שעה, משאירה על ראשי סבך תלתלים שיכולים לשמש אולי למגורי היונים שלא הפריחו, למזלי, בחתונה.

מאז עברו אי אילו שנים בהן עברו לפני עשרות כלות בחופתן. כל אחת יפה בדרכה. חלק מהן, חברותי הטובות הצליחו לצלוח את האירוע הזה מבלי לוותר על האישיות הפמיניסטית שלהן ועל העקרונות שלהן, תוך שהן מכירות בכך שביום הזה אנחנו עוצמות עיניים אל מול ההבנה שהטקס הזה הוא אכן חלק מעולם שרוצה לכבול אותנו לתוך פנטזיה, שהקשר בינה לבין המציאות מקרי בלבד. ביום הזה, כמו שאומרת קתרין חברתי, אנחנו בוחרות את הבחירות שלנו שאינן מתיישבות לחלוטין עם מה שראוי מבחינה פמיניסטית, ומשתדלות לא לעשות את זה על עקבים גבוהים מדי.

אז קתרין מתחתנת ומק'גייוור (מה לעשות . זה השם שהוא בחר לעצמו) גם. וההחלטה שלה ושלו היא החלטה שלמה ועגולה, מלווה במאבקים ומחשבה תחילה ובעיקר מלאה באהבה.

 עכשיו נשאר לדון בשם המשפחה…אבל זה כבר בפעם אחרת.

קריאת רשות

סימון דה בובואר, 1949 , המין השני כרכים א+ב. הוצאת בבל

עופרה ריזנפלד, היום המאושר בחיי: או, למה אנחנו כל כך רוצות להתחתן, הוצאת כתר.