שלום, שמי בשמת כוכב ואני אמורה לדבר על התמודדות עם הפרעות האכילה שלי כדרך לשינוי חברתי. מאז שאני בת 6 אני שמנה. בהגדרה. שמנה ששותה תה עם סוכרזית בבוקר לפני בית ספר ולא אוכלת שמנת. רק גיל. עם קקאו ומעט סוכר, או קצת ריבה. כזה.
עוד ב Onlife:
- הכוכבות שלא נכנעו למשטר הרזון
- אור-לי ברלב בהייד פארק נשים: אנשים שמציתים את עצמם? מהלך טבעי לגמרי
- דוגמנית הלבשה תחתונה: "אל תקראו לי פרה שמנה"
בגיל 8 הייתי בפעם הראשונה בחוג דיאטה ברחובות, אחר כך בגיל 12 עשיתי מלתעות, בגיל 16 עברתי ניתוח לקיצור קיבה, עם טבעת ישנה, כזו שלא משנה גודל. אחר כך הבטחתי לעצמי שרק שינוי אמיתי יוביל לשינוי המהותי הזה של הפרעת האכילה שלי, אז ניסיתי דיקור סיני ודיאטות לחיים למיניהן, עברתי לתזונה בריאה מאוד ועדיין לא קרה כלום חוץ מזה שרזיתי ושמנתי, ושמנתי יותר ויותר. אז גם התחיל הסבב של ההריונות והלידות, ואחרי שלוש לידות עמדתי במשקל נאה של 111 קילו. זה יפה, נכון? קוראים לזה בשם חיבה אקורדיון – מכירות, נכון?
יש לכולנו יכולת פיזית לחולל שינוי
אז הייתי לפעמים שמנה ולפעמים דבה, ולעיתים גם נראיתי טוב פצצות. אבל מעולם לא הייתי רזה. זה לא מנע ממני להיות אדם חזק ובריא, כולל השתתפות פעילה בחוגי בלט וקראטה, ריקודי עם והמון פעילות בתנועות נוער, עם המחנות וסחיבת הסנדות והכל.
אבל שום "שיטה" לא הצליחה להביא אותי להבנה המלאה של השאלה האמיתית: בינינו, למה אני שמנה? למה זה העקום שלי, שלא מצליח להתיישר?
לפני שנה ושלושה חודשים התחלתי להבין קצת יותר. אני עובדת על זה קשה, על להבין. על לקבל, בעיקר על לאהוב. לאהוב זה הרבה יותר טוב.
אבל השינוי האמיתי התחיל כשהבנתי שיש בעולם הזה מקצוע שנוטים מאוד לזלזל בו – אלכימיה. בעצם, כולנו אלכימאים, אבל אוהבים לקרוא לנו טרחנים וחולמניים, למרות שאפילו בפיזיקת הקוואנטים מדברים על זה, על היכולת הפיזית לחולל שינוי. כשאני הבנתי את זה אמרתי כך: Fake it till you make it.
הבדידות היא אחד הדברים האיומים ביותר בהפרעת אכילה
התחלתי לעשות שינויים. אבל קטנים, בחוץ. זה התחיל מקומפוסט: החלטתי לבדוק אם בכל גרעין אבוקדו יש הזדמנות להפוך למשהו. לעץ, או דשן, לאוכל בריא. להזנה אמיתית ומלאה. זה היה המעשה האלכימאי הראשון שלי. בשביל ללמוד ואף להעז לעשות קומפוסט יצאתי לקורס קיימות, קורס לשינוי בן קיימא. משם הובילו אותי הדרכים והצטרפתי לשני פרוייקטים קהילתיים של שינוי – בניית מיצג אקולוגי אדריכלי והקמת גינה קהילתית במרכז תל אביב.
הדבר המדהים הוא שאני רואה איך השינויים מבחוץ מחלחלים פנימה. זה התחיל מכל הזבל הפנימי שראיתי אותו הופך לדשן, והבנתי שזה אפשרי. זה המשיך בזה שראיתי איך הקהילה התומכת שבחוץ עוטפת וממלאת גם מבפנים, מייצרת חיבוק, כזה שכל אדם בודד בהפרעות האכילה שלו צריך. כי אחד הדברים האיומים בהפרעת אכילה זה הבדידות.
בכל אופן, כל העשייה הזו, תשמעו, זה ממלא את הלב. זה שעמד בודד בפינה ונעצב, ונחבא אל הכלים כי הוא ייצג את הצד הפחות מוצלח שלי.
המהפכה הפנימית שלי פרצה לרחובות
שלא תבינו לא נכון – יש לי חיים מלאים והיו לי תמיד. אני נשואה ואם לשלושה ילדים קטנים, מדריכת טיולים במקצועי, עצמאית (לא עלינו) בישראל, ותמיד הייתי פעילה פוליטית ברמה כזו או אחרת. ואז, בדיוק כשאני באמצע התהליך הזה, המהפכה הפרטית שלי, פרצה לה המהפכה החברתית. סימבולי מאוד עבורי – התחלתי מהפכה בפנים והנה היא מתגלגלת ברחובות.
חלק מהעניין המרגש במהפכה הזאת הוא בדיוק התחושה שדיברתי עליה קודם – הפגת הבדידות. כל ה"להיות ביחד" הזה, זה כל כך מרפא בשבילי. מודה שזו סיבה מאוד אנוכית לצאת להפגנות, אבל זה נורא כיף לדעת שיש עוד איזה עשרים איש כמוני שמתקשים לשמור על הגחלת בוערת ויוצאים כדי לדבר על זה.
אז בעצם אני עושה למען החברה שלי כי זה עושה לי טוב. אני עושה לקהילה שלי כי זה מחזק אותי. וממש באותה צורה, אני אוכלת רק מזונות מסויימים כי רק הם באמת מזינים אותי. זה שעל הדרך ירדתי איזה עשרים ושבעה קילו – זה רק עוד פרס.
לרזות באושר זה אפשרי
אז אני בעניין של מהפיכות כרגע. להבין כמה אחריות יש לי על הגוף והנפש שלי דרך המקום והקהילה שאני חיה בה – זה שינוי משמעותי עבורי. ואני החלטתי שאני עושה את השינוי הזה בתוך תל אביב. לא עוזבת למקום שקל לעשות בו שינוי, לא מתרחקת מהקושי המובן מאליו. חיה ככה, באמצע. מאמנת את עצמי דרך הקהילה שלי. מה שבעצם אני רוצה להגיד זה שהשינוי הזה אפשרי: לרזות באושר.
כשהייתי קטנה חברה שלי הראתה לי תמונה של אימא שלה ביום חתונתה ואמרה לי "תראי איך אמא שלי היתה פעם יפה". מאוד אהבתי (ואני אוהבת עדיין) את אימא שלה. לקח לי רגע לזהות בדמות הכלה הנוצצת את אימא שלה, ענקית השדיים בעלת הקול המהדהד, אבל היא באמת התחבאה שם, בין התלתלים והשמלה הצמודה. אחד הדברים שגרמו לי לעשות את השינוי שלי זה הרצון שהילדים שלי יוכלו, בעוד 10 שנים, להראות תמונה שלי לחברים שלהם, ולומר "תראי את אימא שלי, איך פעם היא הייתה שמנה?".
האזינו לנאום המלא של בשמת כוכב בהייד פארק נשים: