אם תפתחו איזושהי תחנת רדיו בכל שעה של היום או הלילה, רוב הסיכויים שתיפלו על שיר מהז'אנר הקרוי "מזרחי" או בשיר שמילותיו לקוחות ישירות או מתבססות באופן בולט על המקורות. (למה קוראים לזה מוסיקה מזרחית, דרך אגב?? ברוב המקרים מדובר, בעצם, בפופ עם תיבול סלסולי. יש משהו גזעני ותמוה בשם הזה. גם אני "מזרחי", הרי, ועוד רבים מאוד בין הכותבים והיוצרים הישראליים שלא עושים פופ מסולסל דל קלוריות).
אז קודם כל, לפני שההמון המוסת מסתער עלי לצורך לינץ' וסקילה אמנותית בצידו במיטב מסורת ההיסטריה הישראלית המצויה, אני רוצה בכל זאת להסביר: מדען חכם אחד סיפר לי פעם על תיאוריה מעניינת שלו שמנסה להתחקות אחרי תופעה ישראלית טיפוסית מאוד. הוא קרא לתיאוריה שלו "תיאורית הפרוזן יוגורט": היה איש עסקים ממולח בעבר הישראלי (נדמה לי שזה היה אולי שוגון, איש המשטרה לשעבר, אבל אני לא בטוח לגמרי), שהחליט שיש המון אנשים שאוהבים גלידה אבל פחות אוהבים את היקף המותניים שלהם אחרי אכילתה, ורקח מתכון של יוגורט דל קלוריות ופירות טחונים בתוכו. השם שנבחר היה "פרוזן יוגורט", והמוצר שטף כמו אש בשדה קוצים את כל המדינה. היתה תקופה קצרה בתל אביב שכמעט כל חנות רביעית היתה פרוזן יוגורט.
ואז, לפי כללי הכלכלה וההיגיון, התחילו החנויות לקרוס, האחת אחרי השנייה, ובסופו של התהליך שרדו רק כמה מובחרות מהן שנמצאו במקומות אסטרטגיים, כמו שהיה צריך לקרות מלכתחילה – אם כולם לא היו שטופי היסטריה, בולמוס וצורך בלתי ניתן לשליטה להתעשר מהר. אותו דבר קרה ל "נרגילה", למשל, ולעוד רשתות רבות.
למה אני מספר לכם את כל זה?
כי לדעתי זה פחות או יותר מה שקורה עכשיו במוסיקה בישראל.
אחרי שנים ארוכות מאוד של הגמוניית המוסיקה "הרצינית" ו"האמנותית", כשלצידה מוסיקת הפופ שחורצת לשון שובבה (וגם המוסיקה הזאת עשויה בזהירות כדי לקרוץ גם לביקורת ולדעת הקהל), הגיעה מהפיכת הנגד. בזמנים האלה – אנשים רוצים רק לשמוח ולרקוד, או להתחבר למשהו מוכר וחם כמו מילים מנחמות מהמקורות היהודיים.
יש לכך המון סיבות, זו הרצאה של שעות, אבל לדעתי הסיבה העיקרית היא חוסר האונים של הישראלי הממוצע מול המציאות העגומה שסביבו. זה גורם לו לרצות להימלט ממנה, ברור. וכמו שבשנות השלושים של המאה הקודמת, בזמן המשבר הכלכלי בארה"ב, פרחו קומדיות רומנטיות אסקפיסטיות, ככה אצלנו נמלטים הישראלים אל חיקן של מילים לא מחייבות במשקל נוצה, עטופות בקצב סוחף או בים רגש בלתי מרוסן ונטול ניואנסים. זה לא מעייף, לא מחייב התמודדות, ובעיקר קל מאוד לעיכול. סוג של פאסט-פוד מוסיקלי.
המוסיקה היהודית – טוב, זה סיפור אחר לגמרי
בנוסף, ישנו גל גדול של התקרבות חילונית-תל אביבית ליהדות (גל מבורך, כשלעצמו. האסון הגדול של ישראל הוא שהיהדות היא בת ערובה אצל החרדים וחבריהם חובבי האובות והידעונים). הרבה אמנים, בחיפושם, גילו את יופיה של היהדות, ובחרו לנתב לשם את שיריהם. יש כאלה שהמשיכו להיות מקוריים ולהביע במילים ובדרכם שלהם את ההתלבטויות והמחשבות שלהם – ובכך נשארו קרובים אצל עצמם, ויש כאלה שנשאבו למקורות ואיבדו את מילותיהם העצמאיות.
אולי אני סנוב, אבל אני רוצה לשמוע מה יש לאמן להגיד, במילותיו שלו. לא בפסוקים שנאמרים ומושרים על ידי מיליונים אחרים. גם את הדת, התשובה והאמונה, אפשר לכתוב בצורה מקורית. פיוטים הם יפהפיים, לעיתים. ייסוריו והתלבטויותיו של היוצר מולם – מעניינים אותי אישית הרבה יותר. אז בכל פעם שאני מרגיש פתאום בפה טעם של פרוזן יוגורט, אני מבין שכנראה מתנגן ברקע שיר נוסף במחרוזת האינסופית שמכוונת מעט מזרחה וטיפה למעלה.
(אינני רכלן, ולכן בכוונה אינני נוקב בשמות. אבל אתם הרי שומעים ויודעים בעצמכם במי מדובר. פשוט תשלימו לבד, בהתאם לטעמכם).
מה אני מבקש בסך הכל?
שמוסיקה ומילים ישביחו את עולמי, יראו לו זווית מקורית מעניינת או מרגשת אחרת, שיגרמו לי לחשוב על חיי ועל עולמי דרכם, שיגרמו לי להתאמץ קצת, למען השם!
יאללה, ברברתי מספיק, אני מוכן לקבל באהבה את מטח העגבניות. אבל היה לי חשוב לכתוב את זה.