חגים סביבך

ראש השנה.

אל השולחן החגיגי עושה דרכו מגש, עליו נחים בשלווה ראשי דגים, שהפליגו להם להנאתם כמה שעות קודם באיזה ים, לא צופים את עתידם לנוח על מגשם בשלום לצד גוש רוטט של משהו, חתיכת גזר מודבקת ללחי הימנית שלהם וקציץ בשרם האפור חיוור מגובש היטב לצדם. הגפילטע פיש. שמו הסקסי והמפתה מרמז על חיבתי הרבה למנה. למנה אחרת. קחו את זה ממני וכמה שיותר רחוק. הדג, לא משנה היכן יונח על השולחן, תמיד, אבל תמיד, יביט עלי מעינו. זה חוק.

יום הכיפורים.

צווחה נוראית קורעת את הדממה. "אושרת, תביאי משאבה, צריך לנפח לילד את הגלגל". וכנראה שצריך לנפח גם את המוח של כל השכונה עם הצעקה הזאת. חג דתי, אוירת קודש. זה הזמן, במיוחד אם אתה ערס, להוציא מהמגירה את הכיפה הלבנה, את החולצה הלבנה, להתיז עלייך מעט ממי ה"ברוט" המוצלח שלך ולרדת להליכה המסורתית ברחובות. אם אתה צם, האם יש חכמה בהליכה בת 10 קילומטרים אל ריכוזי אוכלוסייה מותזת ברוט כמוך בלי להגיע הביתה בחושך ולגמוע 10 ליטר של מים החיוניים לגופך? המחשבה נקטעת בשל צופר האמבולנס בעל הסאונד הדי משעשע, רובוטי משהו, האופייני ליום כיפור. החג לכשעצמו קדוש וטעון, אך הקונספט נחמד. קח יום, רצוי כמובן באמצע השבוע, הכרז על חג. סגור את הכבישים לתחבורה ממונעת ופנה אותם להולכי הרגל, שים מנגל בכל פינה וקרא לכולם לאכול כפי יכולתם. קצת מזכיר את יום העצמאות בעצם לא?

סוכות.

חג די מטורף. אוספים קרשים חודשים. מאיפה יש בארץ כל כך הרבה קרשים? אוספים אותם פעמיים בשנה אצלנו. מה קורה בארצות זרות? האם נערמים שם קרשים בטירוף כי לא אוספים אותם כמו אצלנו? מי שותל אותם? איך אף פעם לא שמענו בחדשות "מחסור רציני בקרשים לקראת סוכות, הממשלה מכנסת ישיבת חירום". עד היום, בגיל בגרות, אתה נתקל בקרש יפה ברחוב והאינסטינקט הוא להחביאו לקראת סוכות הקרוב. כל כך טיפשי. אני לא מדבר גם על ההיערכות לבנייה עם עוד כמה מחברייך הזאטוטים כאילו אתם חבורה של קבלנים. אני לא מדבר עם על הימים שעוברים עד שהסוכה עומדת (אחרי שנפלה כמה פעמים) ונראית יציבה (יחסית) ומקבלת צורה של סוכה (בערך).

שמחת תורה.

שמחת סקנטי. (אגב, הראשון שמוצא את המקור לביטוי הלא ברור הזה, שפירושו כמובן ידוע לכל כביטוי נרדף ל"מעניין לי את האיבר האחורי שלי המחולק לשניים",  זוכה בפרס). החג הזה זכור לי בעיקר כחג בו מכינים בבית הספר מעין דגל מקושט עם ברכה. מדהים. כמובן שכל העם יוצא בהקפות וריקודים עם ספר התורה. אני אישית מעדיף, אם זה חובה, לאחוז בתנ"ך הקטן שקיבלתי לבר מצוה, להקיף איתו את המיטה שלי ולצנוח עליה למנוחה קלה, רצוי עם מזגן בצד.

זהו חודש תשרי (במקור בשפה ה"אכדית" ופירושו התחלה), התחלה של שנה חדשה. התחלה של עצבים חדשים, חודש עמוס למכביר. אחת לכמה שנים אנו מברכים את לוח השנה, המביא עלינו את החגים לטובה בימי חול ומקצר עבורנו את השבוע. אין ישראלי שלא אומר לחבריו "אח, מתאים לי ככה כל השנה לבוא לעבוד בראשון, שני זה כבר ערב חג, שלישי חג, אתה חוזר ברביעי וחמישי זה כבר סוף שבוע". וזהו, עד חנוכה. שם אתה כבר לא נהנה כמו שהיית ילד. אתה סתם תוקע סופגניות ומקטר שרק לילדים ולמורות יש חופש, אבל לפחות יש למה לחכות.

אלו הם חגייך, ושמחת בהם והיית אח שמח, ולמרות שאין דרך לברוח והם חגים סביבך, הם החגים שלך, שלנו, זכרונות ילדותך, משפחתך, אתה.