ב 25.11.08, בשש ושש דקות בערב ? זה קרה.
שמעתי את הבכי שלו, מופתע ומיוסר, מכריז בקולי קולות על הולדתו של בני בכורי ועל הולדתי השניה, הרנסנס שלי כאמא.
ככה פתאום, פאזל מורכב של גורלות, צירופי מקרים וחיים נפרדים שנשזרו זה בזה בדרכים ארוכות ופתלתלות, הושלם בבת-אחת עם חתיכה אחת אחרונה, רק כדי להתפוצץ כסופרנובה מיד אחרי השלמתו וליצור פאזל חדש של חיים חדשים – בן אנוש שקיומו אך זה החל, ואני – אמא שלו.
מאז אותו יום אני בעיקר מופתעת כל פעם מחדש. מהאימהות, ממנו, אבל בעיקר מעצמי. גיליתי שלהיות אמא של מישהו זה תואר שנושא בחובו דברים רבים, שלא הייתי משערת כלל שקיימים בי:
האהבה העצומה, העמוקה, שמשתלטת ומתפשטת על-פני מסדרונות אינסופיים ברחבי הנשמה. הנתינה, ההתמסרות, הדאגה, שנשפכות ממני החוצה והלאה, שוטפות אותו ברקמת הגנה שאני חרדה מעכשיו ליום בו תקרע ומישהי אחרת תהיה שם כדי להתקין עליה טלאים.
חשבתי שאני יודעת הכל על העולם מסביבי…. והנה אני מגלה אותו מחדש עם הילד שלי. נסחפת אחרי תאוות החיים שלו, מתרגשת איתו למראה כל פרח, כל כלי רכב חדש ולא מוכר, כל קרן שמש שמסתננת מבעד לחרכי התריס. לפני היותי אמא הייתי חולפת על פני הדברים האלה מבלי משים. היום אני מוצאת את עצמי מתעכבת עוד כמה שניות כדי להתבונן מקרוב בחיפושית שמצאנו, בעוד שהוא כבר איבד עניין והמשיך הלאה.
מעולם לא חשבתי שאוכל להתרגש כל-כך מאדם אחר: המבט ההמום בפעם הראשונה שהלשון פוגשת פרי מרוסק ; הצעדים הראשונים ; ה "אמא" הראשון שלו, חד וברור; הנשיקות שהרעיף על בטני כשזו נשאה את אחיו הקטן.
כן, הנס התחולל פעם נוספת. הפאזל פורק והורכב שוב, הסופרנובה התפוצצה וב 23.2.12, תוך שניות ספורות, המשפחה שלנו נולדה מחדש ואני נולדתי בגלגול מחודש כאמא לשניים.
חשבתי שראיתי הכל. שלא אתרגש שוב מהחיוך הראשון, מההיפוך הראשון, מהמבט המופתע כשהעיניים פוגשות צעצוע חדש. התבדיתי. שוב ושוב העיניים מוצפות בדמעות והלב מוצף באושר כה גדול שאין איך להכיל אותו ואין איך להוציא אותו החוצה.
אך האימהות כוללת גם דברים פחות נעימים, שנחשפתי אליהם עם הזמן.
גיליתי למשל שכל יום זיכרון, תאונת דרכים, חייל חטוף או זוועה אחרת מלווה ברגשות מועקה קשים, שלא היו בי טרם היותי אמא. בעבר הייתי מצליחה לנתק את עצמי מדברים כאלה, להסתכל עליהם מבחוץ, מהצד, ממרחק. לא עוד. כל טרגדיה אנושית מלווה מיד במחשבות, חרדות, השלכות והשוואות ורצון עז לרוץ הביתה, להתפרץ לחדרם של ילדיי, לאחוז בהם, לסוכך עליהם ולא לעזוב לעולם.
מעולם לא רדפתי אחרי כסף, או אושר. כל חיי חיפשתי משהו, אבל אף פעם לא הייתי בטוחה מהו. משהו היה חסר, חלול, צורם כמו… כמו פאזל לא מושלם.
היום אני יודעת שהייתי אמא שלהם עוד לפני שנולדו. הייתי אמא שלהם עוד לפני שהריתי, לפני שהתחתנתי, לפני שהכרתי את בעלי. כנראה שהייתי אמא שלהם מאז שנולדתי. אולי אפילו לפני.
והדבר ההוא שרדפתי אחריו, הוא מתגלה לי שוב שוב מהיום שנולד בכורי. בסיומו של עוד יום עמוס חיים, ברגע בו מתחבקים בדממה, חיבוק ארוך ומנחם שמנקז לתוכו כל מה שהיה וכל מה שיהיה וכל מה שנאמר ולא נאמר וכל מה שהייתי ולא הייתי וכל מה שעוד אהיה וכל הדמעות וכל האכזבות וכל העוולות והכל הבל הבלים, הכל הבל. רק ילד ותינוק, ואני – אמא שלהם.