כשהייתי ילדה בקיבוץ להורי היה "תקציב". פעם בכמה זמן הם היו מקבלים מדיצה גורן פתק בתא הדואר שהכיל 2-3 שורות ובו היה כתוב כמה הם הוציאו וכמה נשאר להם.
מי שרצה לנסוע לעיר הגדולה יכול היה ללכת ביום שבת אחרי צהריים למזכירות "להוציא כסף". המגע עם שטרות נייר ודם היה אם כן מינימאלי, אבל היה ברור למה הן נועדו. לקניות בגדים. בעיקרון מחסן הבגדים הקיבוצי מילא את כל צרכינו הבסיסיים. אבל ג'ינס מדהים בשפשוף הנכון עם האחוריים הנכונים לא היו צורך בסיסי בעולם על פי קטה גרינבלט. ג'ינס מדהים כזה היה מושא תשוקה, יצר בלתי ניתן לכיבוש, והוא עלה נגיד, מאאתיים לירות. הג'ינס הקיבוצי שענה על ההגדרה "צורך בסיסי" היה של המגה ברנד מיפו תל אביב RAFFI , מבד דק ובלתי משתפשף בעליל, והוא עלה נגיד 100 לירות. בשביל לזכות במושא התשוקה, במרלון ברנדו של הג'ינסים צריך היה לקוות שהדודים מארגנטינה ישלחו קצת כסף מתנה ליומולדת, או שאיזה מתנדבת דקיקה תחליט להוריש לך את הג'ינס כי אין לה מקום ב BACK PACK מרוב מזכרות של גמלים מעץ , וואזות מזכוכית חברון וכאפיות שהיא קנתה בירושלים או בעזה.
היכולת לקנות ג'ינס ראוי היתה קשורה ישירות למצב התקציב, וליכולת לכבוש את היצר, והיותו ראוי היתה קשורה ישירות לאיכותו ומיתוגו. והראוי הגיע עם תג מחיר. גם אז היו כאלו שיכלו להרשות לעצמם להיסחף בתשוקה (נגיד אלו שאבא שלהן היה עובד חוץ והיה לו אש"ל, או שהיתה להן סבתא) וכאלו שהיו צריכות לכבוש (אלו שאבא שלהן עבד בשלחין, או ברפת ולא היתה להן אפילו סבתא אחת). הקשר הישיר בין מחיר לראוי היה די ברור. כל שרשרת המזון היתה פרושה לנגד העיניים כמו במטבח הקיבוצי בעת הכנת ארוחת הצהריים. היה מפעל שייצר בדים וחומרי גלם, היו מתפרות שתפרו, היו חנויות שמכרו ובכולם עבדו אנשים שהיכרנו כמותם. ואז קרה בעולם העסקים דבר נורא: הוא גילה את סין ואת כח העבודה השקוף והזול שאנחנו לא מכירים כמותם בכלל, ולכן לא אכפת לנו אם לילד שלהם יש סבתא ואם גם אותו מכריחים ללבוש ג'ינס RAFFI או LAFFI כמו שהוא בטח קורא לו. השקוף והזול הזה פתח בפני אנשי החליפות והעניבות עולם שלם של אפשרויות בלתי מוגבלות: הם גילו למשל שאפשר להמשיך ולמכור במחיר הראוי אבל זה יעלה להם הרבה פחות כי הם לא חייבים להחזיק מפעלים, וקווי ייצור או לשלם באמת לפועלים. סיני אחר מטפל בזה. ומכיוון שמדובר בבחורים טובי שכל וחדי מחשבה קל לדמיין איך הם בטח הבינו עוד המון דברים: למשל שלא חייבים לשמור על איכות הבד, אלא יותר זול להשקיע בעיצוב העטיפה. ואם לא חייבים לשמור על קשר בין איכות המוצר למחירו, אולי לא חייבים גם לשמור על קשר בין איכות העבודה לשכר שמקבלים עליה? (הפועלים הסינים עובדים נהדר! והמון שעות ביום!). אז אם חוסכים שכר עבודה על הפועלים אולי אפשר להעלות שכר למנהלים? ומאחר ומדובר בעולם שרובו טסטוסטרון אז כמובן שלא היה שום קשר בין גודל (התלוש) לאיכות. ואז הבינו בחורינו דבר נפלא נוסף: אם אין חובה להחזיק פועלים ולהיות בעלי מפעלים כדי להרוויח הרבה כסף אולי אפשר ליישם את הפטנט הזה גם בשטחים אחרים? למשל לא חייבים באמת לייצר בדים באיטליה כדי שיהיה כתוב עליהם made in Italy אפשר ישר לייצר אותם בסין (ואכן כך עושים!). לא חייבים להחזיק ניירות ערך כדי למכור אותם, אפשר לעשות כאילו ולקרוא לזה שורט ולא חייבים להיות עשיר כדי שיהיה לך כסף לקנות חברה כמו בזק או פולגת בע"מ, צריך רק ביצים. כי אפשר לקחת הלוואה בבנק, לקנות, לרוקן את קופת החברה בחלוקת רווחים, להחזיר את ההלוואה ואופס, לפעמים זה לא מצליח ואז כולנו נחלצים לעזרת בעל התעוזה, הבולודו, אנחנו השקופים הזולים שעובדים נהדר, המון שעות ביום, ומאפשרים לפיננסיירים ולבנקים ולחברות הביטוח ללהטט עם כספינו.
אז כשהיצירתיות הגברית הזו מכה שנית ושלישית, לפעמים מתחשק לשלוח את כולם ל"יום החברה" שיעשו כייף וינוחו ולהחזיר למודה את הכלכלה הטיפשה לפיה קנית במאתיים לירות ג'ינס רק אם היו לך מאתיים לירות ורק אם הוא היה שווה באמת מאתיים לירות.