"בצער תלדי בנים" ? אולי זה בכלל לא מדבר על כאבי הלידה אלא על הכאב בניסיון להביא בנים (או בנות או תאומים או שלישייה…), והרי היום עם כל האפידורל והלידה בג'קוזי וגז הצחוק נראה שיש פיתרון לסבל הלידה אבל אין פתרון לסבל המנסה.
בהתחלה כולם מרגיעים אותך : "זה סביר שזה ייקח שנה, זה טבעי" "כאשר את מלחיצה את עצמך זה יותר גרוע" "הנפש משפיעה על הגוף" ? ואת אומנם יודעת שהכול נכון אבל … לשלוט בלב, ברגש ובמחשבות זה דבר קשה, כמעט בלתי אפשרי!
נשלחים לבדיקות ואח"כ שוב בדיקות ואז את נכנסת למקום הזה שלא רצית מעולם להגיע אליו : "מרפאת הפוריות" . ועוד הסבירו לך שזה לא אומר שיש בעיה פיזית פשוט ליתר ביטחון נעשה מעקב.
הדבר הכי קשה בכל התהליך זה שהכל בסוד, אף אחד לא מדבר על זה, ממש כאילו אם המילים יצאו מהפה, הן חלילה תהפוכנה את זה לאמיתי.
ואחת לשבועיים את שם בבדיקת אולטרה-סאונד ובדיקת דם ושוב אולטרה-סאונד ושוב דם.
ומרשמים על מרשמים של תרופות שונות, ללפני ולזמן ולאחרי….
ואת כבר מזהה את הנשים שיושבות בשקט על הספסלים מחכות לתורן, גם הן שם איתך כל פעם, אבל אתן לא מדברות על זה ולא משתפות וכל אחת בשקט ובמחשבות ובייאוש שלה.
ויש ייאוש הרבה ייאוש ואת מנסה לצאת מזה ולא לתת לזה להשתלט עלייך אבל זה ממש לא קל.
ואז מגיעות השאלות והמשפטים האלה של האנשים בלי הטקט: "מה איתכם? נו אתם כבר לא צעירים …. בקרוב אצלכם .." וכל שנותר לך לעשות זה לחייך בנימוס ולהנהן אבל בפנים הבטן מתכווצת ויש דקירה בלב ובא לך לצעוק עליהם : "אני מנסה אני מנסה ..לא לכולם זה כל כך קל".
ואז את שומעת שעוד מישהי בהריון ושד הקנאה משתלט עלייך ואין יכולת לעצור אותו… ואת לא רוצה להרגיש ככה אבל את לא מצליחה לעצור את המחשבות.
והדמעות הן מציפות אותך לבד בלי שתרצי, כל פעם שמדברים על זה או סתם רואים תמונה של תינוק חדש או ששומעים שעוד מישהי בהריון או שסתם הייאוש משתלט.
והגבר שלך הוא לא בוכה, אף פעם הוא לא בוכה, רק מחבק אותך ומנסה לנחם ומנסה לעודד שיהיה בסדר הכול יהיה בסדר את תראי, ואת יודעת שגם הוא רוצה, לא פחות ממך, אבל הוא מנסה להישאר חזק ומעודד בשבילך, להיות שם כדי לנגב לך את הדמעות.