הבת שלי גרמה לי להבין את החדשות

אז מה שינתה בי האימהות?

הכל.

טוב, בלי פאניקה: נשאר השם, הכתובת, המראה הכללי פחות או יותר (קצת יותר…). נשארו הדברים שאני אוהבת, נשארו החברות הטובות (בזכות שהן כאלה חברות טובות) וגם השאיפות המקצועיות, אבל בלי ספק השתנו הרבה דברים.

ואולי הייתי צריכה להתחיל הפוך: סה"כ, אני בדיוק אותה מיכל. ישנה הרבה פחות, דואגת יותר, גם מדברים דביליים כמו מה תגיד הגננת על חוסר ההתאמה בין הבגדים לגרביים ולוקח לי הרבה יותר זמן להתרכז ולענות כששואלים אותי, למשל :" מה שינתה בך האימהות?"

 

 תינוקות. משנים את הכל. כמעט. צילום: יח"צ

נגמרה הטירונות.

זאת היתה שנה לא קלה. מעבר להישרדות הפיזית (חוסר שינה כבר אמרנו?!) היתה גם התמודדות נפשית עם העובדה שבמשך 30+ שנים גדלתי לחיי עצמאות ושיוויון, רק כדי לגלות שברגע שאת יולדת ועוד מניקה – יד נעלמה מגיחה וזורקת אותך אלפי שנים לאחור, אי שם למערה קדמונית עם ציורי קיר, עריסה ויצור קטן וחסר אונים (אך מלא אוויר בריאות) שכרגע את כל עולמו: כמובן שכמו בכל מצב בחיים, גם כאן הקלישאות הבסיסיות צדקו: אחרי חודש היה יותר קל מהשבוע הראשון, אחרי שלושה חודשים הצלחתי (הו הידד!) להתקלח ובתום שנה הרגשתי שזהו – נגמרה הטירונות ואפשר להתחיל להנות.

הבנתי שמשהו כאן חייב להשתנות   

כמו בשאר הקלישאות: טולטלתי בין שלל מצבי רוח, עשיתי מחקרים אקדמאיים על איך לעזאזל גורמים לה להירדם לבד (עדיין חוקרת) ונזלתי כולי אהבה ללא תנאי (עדיין נוזלת). כל זה היה צפוי מבחינתי. מפתיע – אבל צפוי. מה שלא ציפיתי לו וקרה "על הדרך" היה המבט שלי על המציאות.

זה התחיל כשהתחלתי לראות חדשות. כל ערב ולא רק כותרות. או.קיי- אני מניחה שאת זה אפשר לתרץ בכך שנחמד להרגיש כמו מבוגר אחראי שנייה לפני שאת מתרסקת על הספה חבוקה עם "האריה שאהב תות". אבל עכשיו ממש קשה לי לצפות.

אני יודעת, גם זה ניתן להסבר מדעי, שצף ההורמונים וכאלה וברור שכל כתבה על כלבלב נטוש תעשה לי לדמוע. אבל זה לא רק זה: הילדה שלי גרמה לי להבין שהחדשות הן לא מעליי. הבנתי שההתייחסות הקודמת שלי בנוסח: "אין טעם לראות את זה, זה סתם מבאס ובמילא שום דבר לא ישתנה לטובה במדינה הזאת" היא מוטעית, שהחדשות הן גם אני ושהייאוש, במקרה הטוב, לא תורם. צפיתי בשלל השחיתויות הפוליטיות, ההחלטות המדיניות ההזויות, פרשיות הפלילים. ראיתי תחקירים על מערכת החינוך שלנו ועל אלימות ילדים, צפיתי ברופאים צעירים עוזבים את הארץ כדי שגם הם יוכלו לפרנס משפחה בכבוד, חשבתי לעצמי שמשהו כאן חייב להשתנות ומהר.

ואז הסתבר שעוד הרבה חושבים ככה ושלהם כבר נמאס לשבת על הספה. זה התחיל במחאת הדלק ומחאת הקוטג' ובתוך שבועות התלקח למאות אלפים שתובעים שינוי. עצם העובדה שהאנשים האלה, עובדים ועייפים מהישרדות, חלקם הורים חלקם לא, יוצאים לרחוב כדי להגיד שאכפת להם, שהם לא עיוורים, שהם ערים ובועטים ודורשים, היתה יותר ממרגשת עבורי, דור X   טיפוסית שכמוני.

 עם הפנים קדימה

אז נכון, בקיץ הזה כבר יש הרבה חילוקי דיעות, מאבקי כוחות ופוליטיקה.  ונכון- בינתיים לא היו תוצאות "ממשיות" למחאה ואפילו להיפך- נראה שמתעלמים ממנה כמעט במכוון.  ונכון, כל העניין הזה באמת נאיבי לאללה.  אבל הסתכלתי על הבת שלי ולמדתי מאם- כל- הקלישאות: כדי ללמוד ללכת לא חושבים על נפילות, מביטים קדימה.

* הכותבת התארחה באירוע העולם הדיגיטלי של פמפרס