גדלתי בתל-אביב, הנוף היפה שנשקף מחלוני היה החלון של השכן, המשקפת שרכשתי לצפייה בעופות דורסים שמשה בעיקר לצפייה בפולניה בבניין ברחוב ברזיל שדורסת את המוח של בעלה, והטורפים העיקריים סביב היו חתולי השכונה (פחד אלוהים! מסתתרת אצלי איזו טראומת ילדות מפחי זבל וחתולים קופצים/נופלים J ). משכני החדש גם הוא עירוני לחלוטין, מודה, אני כל כך רגילה לרעש של העיר שהשקט מפחיד אותי. אבל לפעמים צריך לראות ירוק, חום וכחול בעיניים שלא נשקף ממסכי LCD , בניינים ורמזורים. קבלו 3 פינות של טבע בעיר שלכולן אפשר להגיע בתחבורה ציבורית. כמו במשחק "ים-יבשה", כך הם הפינות האלה רגע אני בעיר ובן-רגע אני בטבע.
Humber River, Old Mill
מעט מידע כדי לתת תחושה של טיול שנתי: נהר האמבר הוא קו פרשת מים הגדול בטורונטו, חיים בו כ-60 מינים של דגים, בניהם הסלמון והפורל שבחודשי האביב והסתיו ניתן לצפות בהגירתם. במהלך החורף חלקים בנהר קופאים, ואולי זה מוריד את החשק אבל האמת שגם זה מראה מעניין מאוד.
הנהר מהווה מסדרון לנדידת ציפורים ופרפרים ובין ביצותיו, אם התמזל המזל, אפשר לחזות בצבים וברווזים. לשפת הנהר אפשר לראות את שרידי הטחנה הישנה, שקיימת משנת 1973, ולמי שלא מפחד, מבט מעל הנהר אפשר לחוות מגשר האבן old mill bridge, גשר האבן הנוכחי נבנה בשנת 1916. שניהם הוכרזו מוגנים תחת חוק מורשת אונטריו. המדהים הוא שלפני 5 דקות ירדתי מהרכבת התחתית, מוקפת באנשים עייפים ורעש, ולאחר דקות ספורות נפתחת לי איזו צ'אקרה שרוב הזמן בתרדמת. כך מתמלאים להם, בלי שהוצאתי הרבה כסף, המצברים.
Beltline Trail
מקביל לכבישים העמוסים, תחנות הרכבת והחיים הסואנים נמצאת אגדה. שביל זה היה בעבר אזור פסי הרכבת שהקיף את העיר. פסי הרכבת ננטשו ועל המקום השתלטה צמחייה. אני לא מכירה את השביל לכל אורכו, אלא רק את החלק שבין Eglinton West Station ו- Davislville Station ועליו יכולה להעיד.
לפעמים היה נדמה לי שהולכות לצוץ בין העצים פיות ולפזר עליי אבק כוכבים מרוב ההזייה שקיים מקום כזה באמצע העיר. העצים גבוהים ויוצרים כיפה, כמו תקרה של ארמון עשויה מעלים, זה שופך צל ומגן גם מפני גשם. תודה לעירייה שלא סללה שם שביל מבטון, ההליכה על אדמה ובדרך יש מפגשים עם כבישים ראשיים שצריך לחצות אבל השביל ממשיך.
נהגתי לסיים אותו מעל צומת הרכבות ב- Davislville Station כי בשמש לפעמים נדמה שכל פסי הרכבת בוהקים חזק עד שנדמה שזה נהר כסוף. כדי שאני לא אמשיך להביך את עצמי בתיאורי אגדות כמו ילדה בת חמש, קבלו מפה:
מומלץ להתחיל מהנקודה המסומנת וללכת לכיוון מזרח, אם מתעייפים לעלות על הרכבת ב –Davisville Station, אפשר תמיד להמשיך ללכת.
לינק נוסף למפה לא רשמית של כל השביל.
The Beaches
החלק הזה הוא לא פנינה נסתרת, סביר להניח שבכל מדריך טיולים ממוצע תמצאו עליו מידע. זה אזור בצידה המזרחי של העיר שהחלק המסחרי שלו נושק לאגם אונטריו, לאכזבת חלקכם אני לא ארחיב על החלק המסחרי כי בטבע עסקינן. אני משערת שמי שמגיע לשם מטייל קצת בין החנויות ומביט מרחוק על הטיילת. אז זהו, בואו נביט לרגע מרחוק על החנויות, או לא בכלל.
אומנם יש טיילת מעץ, ונכון שזה באסה שנכנס חול לנעליים אז פשוט תחלצו אותן וטיילו לאורך האגם כשהחול מדגדג לכם את כפות הרגליים. זו פעולה שכל כך קשה למבוגרים לעשות בגלל "הטרחה" ו-"הלכלוך" (זה חול כן, לא ח#$) אבל רוב הילדים היו ישר רצים לחול וגם להרגיש את המים. אפשר לפרוש שמיכה, לשבת על כיסאות נוח או להמשיך ללכת ברגל גם אחרי שהטיילת נגמרת (זה לא הרבה). חלקים מן החוף מגודרים ומיועדים לכלבים, וכשכלבים שמחים גם אנשים שמחים, זה חוק טבע.
מומלץ להתחיל את הטיול מ-Kew Gardens (לרדת בתחנת Waverly של Street car 501) לחצות את הגן וללכת מזרחה.
תהנו 🙂