פעמים רבות אני נשאלת מה השתנה בי מאז חליתי בסרטן (או כפי שנזהרים לומר בתקשורת: "מחלה קשה").
מהיכרותי עם חולים ומבריאים אחרים עולה תמונה מאוד ברורה: לא נוצר דבר חדש, תכונות אופי חדשות שנוצרו יש מאין?! לא.
אלא מאי? צפים למעלה כל מיני דברים שהיו מרוסנים בידי חינוך, תרבות, פוליטיקלי-קורקט וכו'.
ואצלי? כי רק על עצמי לספר ידעתי ,כמאמר המשוררת, בעבר התאפקתי ולא אמרתי מה באמת אני חושבת, רואה ומבינה כי: "…לא נעים…מה יחשבו?…יפגעו…אני צריכה בכל זאת להמשיך לעבוד איתה אז…" ועוד ועוד, כולנו מכירים אמירות כאלה.
הסרטן ותחושת המוות האורב הביאו אצלי לתובנה שהזמן והאנרגיה מוגבלים ויקרים ולכן אין להשתמש בהם למטרות שבעיני הן עקרות. אבדה לי הסבלנות והצביעות לעלוקות זמן כרוניות שלהרגשתי "גוזלים" ממני זמן יקר, זמן אותו אני יכולה להשקיע במה שבאמת חשוב בעיני.
אין לי- סבלנות ליבבות ולצביעות ולחוסר סובלנות ואמפתיה. למניפולציות שמתכננים מורים חדשים כדי להתברג לתוך המערכת ולזכות בחתיכת עוגה גדולה, לאלה הטורחים שכל עשייה שלהם תוכרז בראש חוצות, לרעשנים הדואגים להראות במקום לעשות, לנזעקים לעזרת ה"אחר" לפני עניי עירנו, ליפי הנפש שמתכרבלים בשמיכת הפוך בסיומו של יום מלא הפגנות.
יש לי- כבוד לשומר בשער בית הספר ששקוף בעיני רוב הנכנסים בשער וזוכה למעט מאוד ברכות בוקר טוב, אוזן קשבת למנקה הבדואית שמנקה בחדר המורים אחרי כל המפונקים שלא יודעים להניח את כוס השתייה במדיח, לגנן שטורח לנקות ולעדור ולהשקות את הצמחייה שמייפה את ימנו, לשני בני המיעוטים שקבלן האינסטלציה שלח לעבוד בשמש הקופחת ונדהמו כאשר קיבלו ממני בקבוק מים קרים.
ולכן- לא ! חברות יקרות, לא אגיע לפגישת פרידה בביתה של אישה אופורטוניסטית שרק מתוך מחשבות תועלתיות ומתוך צביעות הזמינה לארח את כל צוות המורים. לא אומר מילות שבח למי שעושה כדי להראות (ורצוי בקול רם) ולא אטייח מעשים הגובלים בפלילי.
צבעים כן- מעשירים ומחיים את עולמי.
צביעות לא- משאירה לאלה שקיבתם קיבת טפלון .
איני יפת נפש, איני דיפלומטית, לא מוכנה לבלוע כל דבר , אומרת מה שחושבת ומבינה שיש מחיר להתנהלות כזו. כי אנשים מעדיפים אמירות משוחות בשמן המחמיאות ומעבות את האגו.
אני אני, ותודה לסרטן על התובנות.
