כמי שאוהבת ספרות וספרים הינה התאוות בלתי נשלטת אצלי, אני תמיד בחיפוש אחר הספר הטוב הבא.
ערימות של ספרים נערמות בכל מקום, וקריאת כמה ספרים בעת ובעונה אחת הינה מנהג קבוע.
הבעיה היא לתת הזדמנות לסופר חדש.
הרי מי כמו שאוהב ספרים יודע, כי הכי כיף זה לחכות לספר חדש של סופר שאתה מכיר. כך הדבר עם ספרים של עמוס עוז, מאיר שלו, יורם קניוק, יהושע קנז, איאן מקויאן, ג'ונתן פראנזן, ג'ון לה קארה ועוד.
כמובן שצריך להזכיר גם את הסופרים הגדולים שאינם עמנו זה מכבר, אך תרגום ספריהם לעברית הוא שגורם לנו לגלותם רק כעת.
אבל, לתת הזדמנות לסופרים חדשים, זה כבר יותר קשה. קודם אתה קורא ביקורת, מסתכל בגוגל על הסופר ובכלל. בעולם שבו יש כל כך הרבה מה לעשות, לתת זמן למשהו שאתה לא בטוח בו, נחשב אולי בזבוז.
לכן, מה מאד שמחתי לגלות סופר חדש, דויוד וואלאס פוסטר. שמחה ועצב בצידה. הסופר הזה התאבד בגיל 46 בשנת 2008.
בחנות הספרים של חיים במתחם בזל, דיברנו על גונתן פראנזן ומישהו אמר כי חברו פוסטר וואלאס היה סופר יותר טוב.
בדיוק במוסף סוף השבוע של הארץ התפרמה מסה (חלק ממנה בלבד) שהוא כתב על מסע שערך בספינת טיולים מסוג קרניבל המשוטטת בין הקריביים, נושאת בקרבה אנשים משועממים, שאוכלים ואוכלים ואוכלים.
מסות, הן לא בדיוק הסוג של הספרות שאני אוהבת, אבל איזה יופי, איזו שנינות, איזו אירוניה ואבחנה דקה בטבע האדם (רמז – הוא לא כל כך נעים – הטבע).
טוב, ברור שמיד קניתי את המסה כולה שיצאה בהוצאת קו אדום והתענוג כולו שלי.