מכירים את זה שלא מתחשק לכם משהו, אבל לא נעים לכם לומר שלא מתחשק, אז אתם ממציאים תירוץ ולפעמים אתם כל כך מרוצים ממנו עד שאתם מאמצים אותו ומאמינים בו לגמרי בעצמכם?במסגרת עבודתי, אני נפגשת עם זוגות שפונים לייעוץ כלכלי כדי לעשות שינוי בחיים שלהם, לתקן את טעויות העבר ולפעול נכון מבחינה כלכלית. אני אישית לא נוהגת לחטט בעבר ולבקש תשובות או תירוצים לגבי כל מיני החלטות כלכליות ורכישות שנעשו.
עוד ב Onlife:
אני מתרכזת בבניית תכנית כלכלית ריאלית עם הזוג, שמתאימה את ההוצאות להכנסות ולמטרות הפיננסיות. אחד הכלים החשובים להשגת מטרות כלכליות הוא בניית תקציב הוצאות למשפחה ומעקב אחרי ביצועו. בשני שלבים אלו: שלב התכנון ושלב הביצוע, אני נתקלת בהמון תירוצים שבאמצעותם בני הזוג מנסה לשכנע אותי שאצלם המקרה מיוחד, הם באמת לא יכולים בלי זה ולכן, אין מנוס אלה להוציא ולשלם כל חודש יותר מההכנסות (הדיי גבוהות) שלהם.
נוצר מצב אבסורדי: המשפחה טוענת שאי אפשר להתאים את ההוצאות לרמת ההכנסות כי כל שקל שהם מוציאים קריטי לקיומם, והמציאות היא שאי אפשר לאורך זמן להוציא יותר מההכנסות, ואם נכנסים למינוס או לוקחים הלוואה כדי לממן את ההוצאות הגבוהות, כבר בחודש הבא צריך להחזיר את ההלוואה. כשצריך להחזיר את ההלוואה, ההוצאות עוד יותר גבוהות, ונכנסים לסחרור של לקחת הלוואה כדי להחזיר הלוואה.
מרוויחים בין 12,000 ל-25,000 שקלים? אתם יכולים לחסוך
אבל אין תירוץ שאי אפשר להפריך, זה מה שיש ועם זה צריך להסתדר. אני לא מדברת על הכנסות נמוכות: משפחות עם מפרנס יחיד, או שני בני הזוג עובדים וההכנסה נמוכה מ-8,000 שקל, יתקשו לקצץ בהוצאות.
הן יצטרכו ממש לחיות בעוני: לשכור דירת חדר באזור לא טוב, לפנות לרווחה ולבקש הנחה בתשלומי ארנונה, מים וגנים, לקבל סלי מזון, תרומות של בגדים, שמיכות ותנורים לחורף. שלא לדבר על טלפון סלולארי ושינה במזגן. זה מה שנקרא לחיות מתחת לקו העוני. לא עלינו. לא על המשפחות האלו אני מדברת, אלא על משפחות שמשתכרות שכר ממוצע, מעל הממוצע ואפילו הרבה מעל הממוצע.: בין 12,000 ל-25,000 למשפחה נטו.
במשפחות כאלו, אין סיבה לחרוג בהוצאות מעבר להכנסות, בטח לא על בסיס קבוע, אבל גם אצלן ההכנסות מוגבלות ויש לעשות סדרי עדיפויות ולוותר על חלק מהסיפוקים. אי אפשר לקבל הכול.
שלמו ביוקר על איכות – רק אם יש לכם כסף
אחד התירוצים הנפוצים ביותר שאני שומעת, זה הנכונות לשלם על איכות, כדי שהמוצר יחזיק מעמד. משלמים על מכונת כביסה פי 3 ממכונת כביסה רגילה, אבל היא תשרת אותנו לכל החיים. אבל יכול להיות שגם מכונת כביסה שעולה 1,500 ? תשרת אתכם נאמנה 5-10 שנים? יכול להיות שבכל מקרה תירצו להחליף מכונה אחרי 10 שנים? יכול להיות שהטכנולוגיה תשתנה? יכול להיות שתרדו מהארץ, בלי מכונת הכביסה? יכול להיות שתזכו בלוטו? יכול להיות שאין לכם עכשיו 5,000 ? למכונת כביסה?
ומילא מכונת כביסה, יש לי משפחה שתקציב הביגוד שלה עמד על 500 שקלים לחודש. ביולי-אוגוסט הם הוציאו על ביגוד 3,800 שקל. כששאלתי למה? קיבלתי את התירוץ: ביגוד לבית הספר. כמה חולצות בית ספר שעולות עשרה שקלים אפשר לקנות ב-3,800 שקלים? אגב, אין להם 19 ילדים בבי"ס. רק שלושה.
התירוץ הוא שהם קנו בגדים איכותיים שלא מתרחבים, נעליים שלא מתפרקות אחרי חודש. אבל כל שנה יש יולי-אוגוסט, וילדים גדלים והבגדים האיכותיים והנעליים המצוינות נזרקים, ורק הבור בחשבון נשאר לתמיד. לקנות איכותי זה כדאי רק אם יש לכם איך לממן זאת. אם זו הסיבה לגרעון בתקציב, הסיבה הופכת לתירוץ.
לא גומרים את החודש? קצצו בשיעורים פרטיים לילדים
תירוצים נוספים קשורים לחינוך וגידול הילדים. הורים מוכנים לשלם, בנוסף למשכנתא הכבדה, 1,500 שקלים לחודש עבור חינוך בבית ספר דמוקרטי כדי שהילד לא יעבור את הסבל שהם חוו במערכת החינוך הפורמלית. תירוץ לא משכנע אם לא גומרים את החודש ולא מקצצים הוצאות.
ויש משפחות שמשלמות על שיעורים פרטיים יותר מ-2,000 שקל לחודש, כדי שהילד יוציא ציונים טובים. אם אפשר לעזור לילדים בלימודים, זוהי השקעה מצוינת. אבל אם אין מספיק כסף? גני ילדים פרטיים עולים לפחות 2,500 לחודש, אבל מגיל 3 זה חינם, ואפילו אם לוקחים צהרון, מסיימים ב-1,000 לחודש. ובכל זאת יש הורים שמעדיפים להשאיר ילדים בני 3 עוד שנה בגן פרטי, אפילו שההוצאות שלהם גבוהות מההכנסות. התירוצים מגוונים: "הגננת בגן הפרטי מדהימה", "גן העייריה רחוק", או "הילד צריך שנת צהריים".
עוד תירוצים קשורים דווקא לנפש: "אני בעבודה לא מעניינת, לכן נרשמתי ללימודי העשרה שעולים 12,000 בשנה. צריך את זה לנפש", או "רכיבה על אופניים טובה גם לגוף וגם לנפש, אבל הציוד יקר ויש הוצאות, כי קונים את האופניים הכי יקרים וכל חלק צריך לייבא וזה נורא יקר, אבל זה גם לגוף, לא רק לנפש".
איך אפשר לבקש ממישהו לקבל טיפול רפואי זול?
אבל התירוצים שהכי קשה להתמודד איתם קשורים לבריאות. בכל תקציב שאני בונה עם המשפחה, אנו מקצים סכום חודשי להוצאות רפואיות שאינן בסל הבריאות כמו טיפולי שיניים ורכישת משקפיים. החריגות מטורפות, ולא נעים לי לומר למישהו שסובל מכאבי גב שילך לאורתופד קופת חולים, או מהרשימה של המושלם שעולה 100 שקל לפגישה. אם המשקפיים עולים 2,200 שקלים, זה בטח היה הכרחי.
לרוב אני מגדילה את תקציב ההוצאות הרפואיות עוד ועוד ומחפשת איך לקצץ בסעיפים אחרים ולשמוע תירוצים כמו: "המטפלת הזוגית הציעה שכל יום שישי נבלה יחד בבית קפה ונדבר. חייבים בית קפה".
שנה חדשה החלה, ומתחילים דף חדש. תשאירו את התירוצים מאחור ותסתדרו עם מה שיש. אם אתם ממש חייבים וזה לא תירוץ, יש פתרון: תגדילו את ההכנסות. זה לא קל, זה דורש מאמץ רב ושעות עבודה רבות, אבל לסגור את המינוס ולהחזיר הלוואות ידרוש מכם מאמץ גדול עוד יותר. תעשו חשבון נפש וחשבון בכלל.
בעלת תואר ראשון בכלכלה ושני במנהל עסקים