פוריות בעידן משתנה

פה ושם אני משוטטת באתרים לא דתיים, וגם יש לי פייס בוק שאינו פעיל במיוחד והבנתי שנעשתה תוכנית על זוג עיתונאים שמנסה בעקשנות להביא ילד לעולם, הצער שהוא מנת חלקם ועוד.

הנושא הזה רגיש אצלי במיוחד. ותכף אסביר למה. אני בת בכורה לשני אנשים מקסימים שלצערי הרב איבדו אחרי את ביתם השנייה. במשך שנים ארוכות ניסו הורי להביא עוד ילדים לעולם, ולבסוף בסיועו של טיפול הורמונאלי ילדה אימי זוג תאומים, בן ובת. וכמובן שהשמחה הייתה כפולה. אימי זכתה בפיצוי על מנת הסבל שעברה. גם הבת שאיבדה נולדה לה, ונוסף עוד אותו בן, בו חשק אבי מימים ימימה.

כך יצא שבמהלך השנים התקבעו בביתנו תפקידים. אני הבכורה, שהפכה בשל העומס למעט זנוחה, זכיתי לתפקיד שנכנה ? "החזקה". ואחותי שנולדה אחרי הבת שנפטרה זכתה לתפקיד הפגיעה שזקוקה לתמיכה וליווי.

החלוקה השרירותית הזו לא הייתה הגיונית במיוחד. אני הבכורה נולדתי עם לקויי למידה שונים ומשונים, הייתי ספורטאית גרועה, דבר שגם לא גרם לי לבטוח בגופי. וזה דבר חשוב מאד בגיל הילדות בפרט. הייתי יצור די בודד, חסר מיומנות חברתיות עשירות, שטיפח בסיועו של אבי דעתנות משונה. אני מודה לו על כך שהוא תמיד נתן לי פתחון פה, ובכך הוכיח פן פמיניסטי באישיותו. אולם חזקה בטח לא הייתי. או שלא חשתי כך בפועל לפחות.

לעומתי אחותי הייתה הילדה החרוצה, החברותית, שאהודה על כל רואיה, מלכת הכיתה, ספורטאית מצטיינת. ובכל זאת קובעו התפקידים. ועל כך נוסף עוד מימד שהיה אמור לסייע לי להסתדר עם התפקיד הייתה הקביעה שמכל הילדים אני "היפה". כאן המקום לציין שאף אחותי יפה מאד, יש הגורסים שהיא יפה ממני בהרבה. אולם בחיק משפחתנו היא לא זכתה לקרדיט גדול על מראה החיצוני. אני ולא היא ישבתי על המשבצת הזו. היופי היה אמור לסייע לי לגלם את תפקיד "החזקה", שהיה גדול עלי בכמה מידות, היופי אמור לסדר אישה בחיים. איך? את זה הייתי צריכה לגלות לבד. עד כה ללא הצלחה. כי להלן ידוע שנשים רבות דווקא מכשילות נשים אחרות, על הסעיף הזה בדיוק…

טוב, כפי שאמרתי, לא בדיוק גיליתי התאמה  לדרישות המציאות, והרבה פעמים נפלתי לבורות של חולשה, בעוד אחותי דווקא עלתה ופרחה. אולם משהו מכל זה כן הוחתם על עורי והוא מין יכולת פרימיטיבית לא שכלתנית לרדת לעומקם של רזי החיים.

כך הבנתי בגיל די צעיר, שיש דבר כזה שושלת ואני אמורה להמשיך אותה. סבתי, דודתי, ואף אימי היו נשים שמגיל מסוים התקשו להביא ילדים לעולם, עם סבתי ז"ל ניהלתי שיחות ארוכות על הנושא הכאוב הזה. וכך יצא שכבר עם סיום לימודיי בבית צבי הבנתי שאם לא אפעל מהר לבסס לעצמי משפחה, יכול להיות שלא תהייה לי אחת כזו.

לא חשבתי את כל המחשבות שרוב חברותי חשבו, אני כן בשלה לזה, אני לא בשלה לזה, ידעתי רק שיש בעיה, היא יכולה ליפול על כתפי, להכביד על רחמי, ואני לא מוכנה לשאת אותה.  

וכך יצא שהייתי לאם צעירה, ילדתי מספר ילדים ברצף, העומס גרם לי לא לפתח קריירה משגשגת. הרי אני לקויה, ומאד קשה לי לעשות דברים במקביל, אולם האהבה שלי לילדיי גברה על כל המכשולים.

כיום כשאני מתבוננת אחורה, אני אומרת, שיכולתי להביא עוד ילדים, ולא להיעצר, אולם הייתה עצירה, ואחריה נולד עוד ילד, ובמאמצים רבים.

אוכל לספר לכם שגם "החזקה", גילתה שהקושי המשפחתי הגנטי לא פסח עליה. היא עברה את הריונה האחרון בבדידות כמעט מוחלטת בשל, שמירת הריון, היא דברה עם העובר בלי הרף, שכנעה אותו לא להיכנע לצירים המוקדמים, לכן איש לא יכול היה לומר לי שמותר להפיל, אני חשתי שיש שם נשמה שזזה ומתקשרת, איתי, וגם כשהרופאים ניסו להפיל עליי ממצאים רפואיים בדוקים לגבי מצבו של עוברי סירבתי להקשיב. וכאן שוב התגלתה "החזקה" במלוא עקשנותה השורדת.

כיום קצת קשה ל "חזקה" שהיא אני – להשלים עם העובדה שלא יהיו לה יותר ילדים, השקט הביתי גרוע עבורי, אני סובלת אותו בשיניים חשוקות. אבל כל גיל וההשלכות שלו. וגם את זה  "החזקה" מתחילה להפנים. אחרת לא הייתה  "חזקה" אלא יצור מגוחך ומתיילד. וכאן אני מגיעה לעצם הרעיון של המאמר הקטן הזה,חיי, נסיבות ילדותי, גרמו לי להיות מאד ערה לכך שלא לעולם חוסן. לא תמיד אוכל להביא ילדים לעולם. ואם כן, לא בקלות.

אני מביטה על נשים אחרות, שלא חדורות בידיעה הזאת וצר לי להיווכח שהן מבזבזות המון שנים יקרות על פיתוח אישי, טיולים בעולם, ועוד. קורה שהן פוריות מספיק. ואז הן מצליחות ללדת ילדים, לקיים משפחה ועוד. אולם ישנם יותר מידי מקרים שהעיכוב הזה מביא אותן לקליניקות בהן מבוצעים בהם טיפולים לא בדיוק בריאים.

לפני מספר שנים, אימי למשל חלתה בסרטן השד, ויכול מאד להיות שהורמונים שנטלה בגיל המעבר פלוס הטיפול שעברה על מנת ללדת את אחיי לא בדיוק חיסנו את המערכת הנקבית שלה.

זו הייתה אחת הסיבות שאני, שרציתי מאד עוד ילד אחד אחרון, חבר לבן הזקונים שלי, חששתי מלעשות טיפול כזה. למרות שכאן בסיטי העולם קצת הפוך. אני מכירה לפחות שתי נשים שאחרי שלושה ילדים הייתה להן עצירה בילודה, והן עברו טיפולים מסיבים שבסופם נולדו להן תאומים. רופאי הנשים בסיטי יודעים שהנשים כאן לא מותרות. כשאני פקדתי את הרופאה, והבעתי תשוקתי לפרי בטן נוסף, היא לא הביעה פליאתה, העניין שבסוף מבחירה לא ששתי לעבור טיפול.

לעיתים אני חשה שצער סמוי מחלחל אלי, וכבר אמרו לי נשים קשישות, שתמיד בגיל מבוגר מצטערים, על הילד ההוא, שלא התעקשנו ללדת, כשיכולנו.

לכן, אני מבינה ללב הנשים שמתמידות לפקוד רופאים, מוכנות לכל מנת סבל אפשרית על מנת להצמיח את המתנה הזו לעולם. תקוותי שכל אישה שרוצה ילד תזכה בו, זה צורך קדום, בסיסי, יהודי, ששום מודרניות לא תוכל לו.  שיצליחו כל טיפולי הפוריות. ולוואי ולא יזדקקו להן השנה. אולם יותר מה, רצוי שנשים צעירות לא יחכו יותר מידיי זמן מידיי עם כל נושא הבאת ילד לעולם. כי לא תמיד הדחייה מביאה לתוצאות הרצויות, בתחום הזה לפחות.

הרשימה מתכתבת עם הסופרת מרי נדיאי מחברת הספר: שלוש נשים חזקות