אם לסמוך על הגנטיקה המשפחתית שלי, אם אעבור את גיל 80 כנראה שכבר לא אשים לב כי הדמנציה תשתלט עליי. הדבר האחרון שתיכננתי במסגרת לוח השנה האישי או המשפחתי שלי ? זה מפגש אינטימי עם מחלת הסרטן.
קוראים לי תמר גל שראי, אני מדגניה ולפני שנה וחצי חגגתי 50. לי ולבן זוגי יש שני ילדים – בת שהיא קצינת חינוך בדרום, ובן במכינה קדם צבאית. המתנה הכי מיוחדת שיכולתי לחלום עליה ליום ההולדת ? שנחגג כמו תמיד – בארוחה משפחתית צנועה ? הייתה אלבום מכתבים שאירגנה לי הבת, מאנשים שהיו או עדיין חלק מהחיים שלי.
לא ציפיתי למתנה גם מקופת חולים כללית.
ובכל זאת, חודש אחרי יום הולדתי ה-50 הגיעה מעטפה מכללית. הזמנה לממוגרפיה. לנוחיותי, נקבע לי יום ושעה מראש וצורף להזמנה טופס 17. נו, כל אחד והמתנות שהוא מסוגל לתת.
אני שונאת ללכת לממוגרפיה, או כמו שאני קוראת לזה "ציצי בפיתה". מידת החזייה שלי היא D . אתם יכולים לדמיין איך זה מרגיש כשעושים מגודל כזה פיתה בעובי של סנטימטר אחד?
עד היום נמנעתי מללכת לממוגרפיות. היה לי ברור שאצל הברצים (השבט שממנו אני באה) אין סרטן. חוץ מזה, אחותי לימדה אותי מגיל צעיר שאם לא מתמודדים עם מחלה ? היא נעלבת והולכת.
לכן, ניגשתי לממוגרפיה שמחה ועליזה. הטכנאית הייתה נורא נחמדה. שד ימין נכנס למלחציים. ובעקבותיו שד שמאל. ציצי בפיתה. וזהו.
בעודי מתלבשת, הטכנאית צועקת לי: "רגע?רגע? אני צריכה לבדוק שוב את צד שמאל." שוב, מגש הקווצץ' הגדול, והיא מתחילה ללחוץ. אני צועקת לה שעוד רגע היא מורידה לי את האוזן, היא חושבת שזה נורא מצחיק, מתנצלת וממשיכה ללחוץ כאילו שאני לא מחוברת לשד הזה, ומשחררת.
כשאנחנו נפרדות, אני מודה לה ומתעניינת איפה הן לומדות לשמור על "פוקר פייס". היא אומרת שאקבל תשובות בדואר.
רגע לפני שאני נוסעת עם משלחת למצעד החיים בפולין, אני מבקשת מהשותף שלי לשים לב למעטפות מבית החולים "פוריה", ויוצאת לדרך.
בטוחה שבזה זה נגמר.