ההורים שלי היו בונציה בקיץ 1982 במסגרת טיול מאורגן ב"אירופה הקלאסית". הם זוכרים היטב את הגונדיולונרים (שייטי גונדולות) זקופי הקומה, לבושים מדים מפוספסים, חובשים כובע ושרים סרנדות בקול רם וצלול לנוסעי הגונדולות. לא היה לי נעים לבשר להם, שהגונדיולונרים של 2012 הורידו את הכובעים מראשיהם המיוזעים ואת קול שירתם הערב מחליף רמקול המחובר ל- MP3 .
חם בישראל, אבל לא פחות חם בוונציה בתקופה זו של השנה. תעלות ימיות, לחות באוויר וסירות תחבורה ציבורית ללא מזגן הן שילוב קטלני. בכלל, נראה שבאירופה של שנות האלפיים עדיין אין מודעות רבה מידי למיזוג אוויר.
ארזתי לבד והוסעתי לנתב"ג באישון לילה כדי להמריא לוורונה יחד עם קבוצה של אנשים מקסימים, כולם מעצבי פנים בוגרי הטכניון מכמה מחזורים. המדריכה שלנו, שגם לימדה אותנו כמה קורסים חשובים במהלך הלימודים, עשתה עבודה נפלאה בתכנון, ארגון, הובלה והדרכה של הסיור. ביום הראשון, אחרי לילה ללא שינה צעדנו אחריה כמסומאים, אבל בימים הבאים כבר הצלחנו להדביק את צעדיה הנמרצים.
אז מה ראינו שם
המון עיצוב והמון המון ארכיטקטורה מתקופות שונות. ביקרנו במוזיאונים נהדרים וצילמנו ללא הרף את המבנה, המחברים, החומרים, המדרגות, המעברים, המיפתחים, עד שבהתחלה לא שמנו לב שיש גם מוצגים.
מוזיאון קסטלווקיו בוורונה, ששופץ על ידי האדריכל קרלו סקרפה. יש בו גם תצוגה.
המוזיאון לאומנות מודרנית, Punta della Dogana , השאיר אותי פעורת פה. מבנהו החיצוני של המוזיאון, שנמצא בחלקו הדרומי של רובע דורסודרו בוונציה, לא מעיד על עיצובו הפנימי עוצר הנשימה, פרויקט פרי תכנונו של טדאו אנדו היפני. שם כבר היה קשה להתעלם מהמוצגים הסוריאליסטיים, שאת רובם לא אראה לילדיי הרכים בשנים. חלק מהמוצגים עשויים פוחלצים וכולם מפתיעים במראה, בפוזיציה וגם בחומר ממנו עשויים, השונה לגמרי ממה שנראה לעין המתבונן. את ראשו של הסוס, אגב, לא מצאתי מעבר לקיר החיצוני של המבנה.
חלל במוזיאון Dogana . כל אחד מחללי המוזיאון נראה שונה ומפתיע בעיצובו.
מיצג במוזיאון Dogana . כל מילה מיותרת.
מיצג נוסף במוזיאון Dogana , חמוד אבל לא עשוי ממה שנראה שעשוי.
מדרום למוזיאון Dogana , בקצהו המחודד של האי, נמצא פסל לבן כשלג של דמות עירומה אוחזת בלטאה ומביטה בה בהשתאות. המוני תיירים ניגשים לצפות במחזה, וגם במראה של כיכר סן מרקו הנמצאת בצידה הנגדי של התעלה. ליד הפסל ניצב שומר לבוש מדים, שעומד לידו ללא תזוזה.
הפסל ושומרו ב"שפיץ" של רובע דורסודרו, עם קצת צנזורה לחלקו התחתון.
הביאנלה
גולת הכותרת של המסע השתרעה בפבליונים רבים, כ-30 במספר, ברחבי הג'יארדיני (פארק) ובארסנל (מחסן נשק או מיספנה) המרוחק ממנו בכ-10 דקות צעידה. בניגוד למה שידעתי קודם לכן על הפארק, לא מצאתי בו חתולים משוטטים, כנראה הם הצליחו למצוא מקומות מסתור מהחום. מה שכן מצאתי, אלה מיצגים ארכיטקטוניים על פי הגדרה, אך אומנותיים מאוד של מדינות שונות בכל אחד מהפבליונים, כולם מלאי מחשבה, השקעה והשראה.
לא פשוט לראות כל כך הרבה ביום אחד, הראש מתחיל להסתובב והקליטה נחלשת. אולי גם מהחום והלחות המוגברים. הרבה סיפורים ומסרים בכל מיצג, החל מגורל כדור הארץ והאנושות, ההרס מהצונאמי ביפן ועד "נושאת המטוסים" הישראלית. מגוון רחב ומפתיע של חומרים, צבעים, מודלים, ריחות וקולות, הרכיבו את המיצגים ותיעתעו בצופים. נדמה לי, שבארסנל צילמתי איזשהו מונומנט חלוד שבכלל לא היה חלק מהתערוכה.
"חממה" מחופה בכובע רחב שוליים בפבליון הספרדי. מה יהיה עלינו?
הביתן הישראלי הציג שלל אייקונים ישראליים החל משנות השבעים של המאה הקודמת, באינטרפרטציות שונות. לדוגמא, המשחק "חמש אבנים" יוצג על ידי חמש אבנים של ממש, לא קוביות המתכת בהן שיחקנו בשנות השמונים. רמז לידויי אבנים? תמונות של מבנים בולטים, קופת קרן קיימת וגם סרטון שבו נראה מבנה שנהרס בפיצוץ. למרבה הפלא הסרט הציג תרגיל של פיקוד העורף ולא פיגוע, כצפוי. בירידה מהתערוכה שממוקמת במפלס העליון של הביתן, לכיוון היציאה (וגם הכניסה בעצם) עוברים דרך "חנות מזכרות" שבה נמכרים חפצים מהתערוכה, כדוגמת חנויות המזכרות הנמצאות ביציאה מכל אטרקציה בארצות הברית. ישראל כ"נושאת המטוסים" של אמריקה בכל רובדי התרבות.
ביציאה מ"נושאת המטוסים" הישראלית עוברים דרך חנות מזכרות "אמריקאית"
בביתן הראשי נמצאת ספריית מודלים מרשימה, תערוכה, חנות ספרים ומזכרות וקפיטריה ססגונית מדהימה בעיצובה. הקפוצ'ינו היה מצוין, אם כי מחירו היה גבוה פי שניים מהדוכן בחוץ.
הקפיטריה בג'יארדיני פרי עיצובו של Tobias Rehberger . חגיגה לעיניים וגם לארנק.
הקפיטריה בארסנל. חצר פנימית מקסימה מאובזרת ברהיטים וגופי תאורה של המותג MOROSO .
אני לא בטוחה שזה חלק מהתערוכה. בארסנל.
Input
קשה לראות הכל ביום אחד של תערוכה ובשישה ימים של מסע. קשה יותר לקלוט ולהפנים את כל המראות והחוויות. צילמתי לכל עבר וללא הרף. צילמתי וצילמתי עד שביום הראשון נגמרו לי הסוללות במצלמה כבר בשעות הצהריים. צילמתי נופים, תעלות, גשרים, חזיתות של מבנים, סירות, כיכרות (פיאצות ופיאצלות), חנויות וסחורות (להראות בבית כמה לא קניתי, או כמה כסף "חסכתי"), מיצגים, מחברים (מהמילה חיבור) ומיפתחים. צילמתי את עצמי משתקפת בזגוגיות, צילמתי את הצל שלי, שלטים, מדרכות, חלונות, מנות במסעדות, ספלי קפוצ'ינו משובח והמוני המוני אנשים.
מראהו של רחוב במסטרה (Mestre) משתקף בחלון של מסעדה מקושטת ענפי במבוק. מזכיר משהו את פרויקט עיצוב המסעדה שלנו.
כאן גרים בכיף. אינטרקום בכניסה לבניין מגורים בוונציה.
ונציה לעת ערב, עם שקיעת השמש, רומנטית מאין כמוה. החום מתפוגג, הדוכנים מתרוקנים ומוסעים אט אט מהכיכרות. תזמורות מנגנות מוסיקה נעימה, בתי הקפה מתמלאים תיירים כבדי רגליים ותרמילים (מלאי מזכרות כנראה) ומקומיים בבגדי ערב. פעמוני המגדל משמיעים את קולם, ואפשר, אם מקשיבים היטב, לשמוע אנקות מ"גשר האנחות". בימי הביניים היו אלה אנחות האסירים שהובלו דרכו מבית המשפט אל בית הכלא וכיום, אני בטוחה, אלה אנחות התיירים מכאבי הרגליים והשרירים בסיומו של יום גדוש קילומטראז' רגלי.
ונציה בשקיעתה של השמש. מי מבחין בדמויות שבחלון?
החלום ושברו
הבית של ג'ולייטה בוורונה, אהובתו הנצחית של רומיאו, על מרפסתו המפורסמת, מוקף בחנויות מזכרות מתקתקות, בשיחים מטפסים ובכמות בלתי נתפסת של מסרי אהבה המוצמדים לקירות באמצעות… מסטיקים לעוסים. איכס!
כמו כל דבר טוב שמגיע לסיומו
לפני הנחיתה בישראל התנחמתי בכך שבבית מחכה לי חג שיאפשר לי לנוח קצת ולהתחיל להפנים את החוויות. גם הציפייה למזגן היתה מנחמת. הנחיתה הפכה קשה עם הידיעה שנחתה עליי מיד כשפתחתי את דלת המכונית המשפחתית שלנו. כולם באו לאסוף אותי מתחנת הרכבת וכשפתחתי את דלת המכונית הכריזו הילדים ללא שהות שהתינוק חולה, יש לו שילשול…