חברות ילדות

יש לי 3 אחיות. מבחינתי הן החברות הכי טובות שלי. הן חברות ילדות,בגרות ואני אזדקן איתן יחד!

חוויתי איתן חוויות בלתי נשכחות,מצחיקות,מרגשות וסתם חוויות. כי אנחנו אחיות. מצפות לנו עוד הרבה חוויות יחד. אני יודעת. לא הייתי מחליפה אף אחת מהן. כל אחת מהן משלימה בי משהו. גם אם אחת קצת פחות קרובה מהשנייה. יש לי מענה מכל אחת על כל נושא בנפרד. אני ברת מזל.

אחיות.

זאת מתנה שאני הכי שמחה שיש לי בעולם. זאת לא קלישאה. הן באמת החברות הכי טובות.

לטוב ולרע,וזאת לא בחירה. ולא מובן מאילו. הן לכל החיים.להן מגיע יום בלוגיסטי מיוחד.

אבל יחד עם זאת, יש גם חברות.

חברות מילדות. שאת בטוחה שהן סוג של אחיות באיזשהו אופן…

יש את החברות שהיית מבריזה איתן מבית הספר, שהשתכרת איתן בפעם הראשונה,שטיילת איתן,בכית איתן ולהן,שחיפו עלייך מול המפקדת בצבא ושהיית לצידן כשהן היו מתחת לחופה או כשהן מתו מפחד כשחתכו לקטנצ'יק שלהן את הבולבול אחרי שמונה ימים. יש את אלו שטסו לחו"ל אבל את תמיד מרגישה שהן תמיד לצידך,יש את זאת שאת לא תדברי איתה חודשים ואז תשלימי איתה לעוד שנה עד המריבה הבאה.יש את זאת שאת תתקשרי אליה גם אם לא דיברת איתה תקופה, כי היא קול ההגיון שלך,ואת זאת שהיא תמיד תצחיק אותך. יש את זאת שכיף לך סתם לשבת ולשתוק איתה על כוס נס.יש את זאת שתתן לך בראש כשצריך ואת זאת שדואגת לך תמיד.יש את אותה אחת שלא דיברת איתה 15 שנה אבל כשתיראי אותה את תרוצי לחיבוק חונק מאושר,כי רק היא זאת שבאמת מכירה אותך.

נכון, השתנית. גם הן. אבל חברות ילדות.. אלו החברות שתמיד יהיו החברות שלך.

אלו שמכירות אותך ויודעות למה את היום מי שאת.

"ילדות".. אנחנו עד גיל 20 אם לא יותר,ילדות.עושות שטויות..לומדות,לא רוצות להתבגר,מפחדות להגיע לגיל הזה.. ופתאום..עוד מעט נושקות ל 30. אמאל'ה.. איזה פחד!

ה "30" הזה..

זה גורם לך להבין שאם החברות ילדות שלך נשארו עדיין חברות שלך.. אז הן כבר לא רק

"חברות ילדות".

הן חברות שלך.

אני זאת שנסעה לעיר אחרת למשך שלוש שנות לימודים וחזרה לפני שנה הבייתה.

והחברות שלי, למרבה הפתעתי,עדיין חברות שלי.

הן עדיין צוחקות מהבדיחות שלי,לא נבהלות מהעצבים שלי,הן משלימות את המשפטים שלי ויודעות בדיוק מה אני רוצה לומר רק מהמבט שלי.

ואני באמת שואלת את עצמי.. איך זה עובד? האם הנוסטלגיה היא הדבק? או שאולי הרצון ליצור זכרונות חדשים? זה ייגמר? או שנמשיך לגדול, לצחוק ולהיפגע יחד?

אלו שמצטרפות אליי באמצע החיים, הן חברות שישארו איתי? שמכירות אותי באמת? שיהיו כמו חברות הילדות שלי או שכבודן של אלה שחוו איתי את כל הדיאטות שלי,שצחקו איתי כשהתלהבתי אחרי הנשיקה הראשונה שלי ושראו את כל התספורות הנוראיות שלי לאורך השנים, במקומן מונח?

אין לי תשובות לשאלות האלו. אבל מה שכן,לאחרונה הבנתי שחברות ילדות-זה לא מובן מאילו.

זאת מתנה.

מתנה שצריך לשמור ולהעריך, כי ככל שהמתנה הזאת ישנה,מלאה בקצת אבק ואולי קצת אחרי כמה תפירות הדוקות של רגעים פרומים ? היא יקרה יותר סנטימנטלית. כי אם היא עדיין קיימת,כנראה שהיא חשובה.

לפני שסבב ימי הולדת שלנו,שלפני דקה היה "חוגגות סוף סוף 20" הופך להיות נחמה שיקרית לחלוטין של "אל תדאגי 30 זה ה 20 החדש",

אני מקדישה לכל ה"חברות ילדות" שלי את הטור הזה.

אני אוהבת אתכן וכן,כבוד כל אחת מכן במקומו מונח   J