את הג'ינס הראשון שלי קניתי לעצמי בדמי כיס שחסכתי לבד, בכיתה ז', ובעיניי מדובר במקרה קוסמי לחלוטין ובהוכחה הניצחת שהמושג "קארמה" חי וקיים ואני מיד אסביר גם למה.
באותה שנה עברתי עם משפחתי מכפר סבא לערד, אירוע שהוא לא פחות מאסון גדול עבור הטינאייג'רית הזועמת שהייתי וגרוע מזה, היה רק בוטיק ג'ינס אחד בכל העיר. לשמחת הקונים, היתה בחנות מוכרת ממש מגניבה שהיתה בוחרת עבורנו את הדגמים שהיא חשבה שהכי מתאימים לכל אחד. המוכרת הזו מפעם, היא שמרית, המעצבת הראשית של לי קופר בישראל כיום, ויצא לנו להיפגש לא מעט מאז שאני הפרזנטורית של החברה.
אגב, זה היה ג'ינס ליוויס כחול כהה, לא זוכרת אם הוא היה דגם 505 או 501, אבל אלו היו שני הדגמים הכי פופולריים באותו זמן.
דנה פרימן ללי קופר
האמת שהרבה שנים נמנעתי מללבוש מכנסי ג'ינס, אפילו בחורף. לפי דעתי מאז סיום התיכון אפילו. העדפתי את המראה הבוגר והמתוחכם ותמיד בחרתי בשמלות וגרביונים על פני המראה הנערי של הג'ינס.
היום, אני הרבה יותר בקטע של נוחות וניסיון לחסוך זמן, והג'ינסים והטישירטים מצאו את דרכם חזרה לארון שלי. אני עדיין לא אלבש כל ג'ינס, רק סקיני, עם כמה שפחות לייקרה כמובן וחשוב מאוד שתהיה לו גזרה גבוהה.
מבחינתי מדובר בפריט הכי פרקטי אבל גם הכי סקסי שקיים. הוא מסמל כל מה שצעיר ורענן עם הכי הרבה רוקנרול.