ארץ לעולם לא

"שנה הלכה שנה באה אני כפיי ארימה"

באמת הרמתי ידיים. הרמתי ידיים מלנסות לעקוב אחרי הזמן ולהתאים עצמי לקצב המטורף שלו.

זה כמו תקליט שרץ בפאסט פורוורד כפול 32 ואיזה אידיוט שמנסה לרקוד לקצב הפסיכי שלו.

רק אתמול התכוננתי לבגרויות תוך התעסקות בלתי פוסקת באיזה חצ'קון סורר שמאיים לחרב

את מסיבת הסיום והיום אני מוצאת עצמי בוחרת סט סירים מהודר לכבוד השנה החדשה.

וכל האילוץ הזה, החזרה. פותחים את השנה בכוונה טהורה ואמיתית, עם כוונות טובות ורוח גבית,

מבקשים סליחה, גם המזיקים ביותר, או אולי בעיקר.

מרגישים התחלה. התרגשות. דגדוג ברגליים, הריגוש של היורה, הסוכות הירוקות הנעות עם רוחות

הסתיו הקרירות, תחילת שנת הלימודים, כל השמלות הלבנות האלה והרוחניות.

השקט הזה של יום כיפור. והללכת על הכביש. דווקא כי כיפור.

והילדים על האופניים והמחשבה על כמה כסף עושים מוכרי האופניים ביום הזה, ומוכרי

העיתונים.

כאילו שכולם מנסים להיעלם מתוך המולת הכפרות הזו, חלק בבית הכנסת וחלק גדול

מדי ב"לאשה".

אני בספק עד כמה באמת יש אנשים שחושבים עליהם. על מה הם עשו. ולא סתם ביקשו סליחה כדי

לנקות את מכסה המנוע, אלא לחשוב איפה טעו. ובעיקר עם עצמם. בעצם רק עם עצמם.

כי השעון הזה שמתקתק לא באמת חושב עלינו, לא אכפת לו מנסיבות, מתירוצים, אי אפשר

לתת לו פתק מאימא, או אפילו גימלים שחתומים על ידי שר הביטחון.

הוא ממשיך לרוץ כמו איש משוגע שהולך ומגביר צעדיו בקצב מהר, יותר ויותר ואנחנו מחקים אותו

ורצים אחריו, והוא מתפתל ומתעקל ופתאום מתחבא מאחורי ערימת כלום ענקית ואנחנו חושבים

שהוא אולי עצר, שהוא צריך קצת אוויר, אבל שוב פספסנו והוא לא הפסיק לשנייה והמשיך לרוץ

ולרוץ אולי אף הגביר קצב ואנחנו כל הזמן הזה נברנו בין ערימות הכלום הגדולות בתקווה למצוא

אותו. אבל הוא רץ. רץ ורץ ולא נח לשנייה, גם אם קורה הנורא מכל, גם כשיש רוח קלילה ומלטפת

הוא לא עוצר לחוש את השנייה ואולי עוד אחת.

אין לו זמן, לזמן. הוא עוקב אחרי המחוגים שלו ואף אחד אינו טורח לספר לו שלעולם הוא לא יצליח

לתפוס אותם. שזה קרב אבוד מראש. שעדיף שינהג כמו ילדה שמנמנה שיודעת שלא תצלח את ערב

החג מבלי לדלג על אף מנה (לא שמנמנה ספציפית) ופשוט תפתח את הג'ינס המזורגג, יתיישב עמוק

בתוך הכורסא ויאכל. ישמע את רחשי השנה החדשה עם כל התקוות הגדולות שאנחנו מכבידים עליה

ופשוט יחיה אותה שנייה, שנייה אחת, בזמן אמת.

שתהייה שנה הגיונית

אלין אלימלך

תגובות (0)
הוסף תגובה