זה יותר מעשור מתנהל מאבק צודק במדינת ישראל.
מאבק, אותו רבים מנסים להשתיק ולהעלים מתודעת הציבור. מאבק; עליו ניתן לשמוע באינטרנט, ברשתות החברתיות ובחדרי חדרים ואף ברחובות הערים השונות כשמשמרות המחאה פוקדות את בתיהם של אלו אשר כשלו בתפקידם ו'נאלצים' להתמודד עם גילויה הכואב של האמת.
זהו סיפורם של האבות הגרושים במדינת ישראל;
אבות, אשר נלחמים למען שוויון הורי.
אבות, אשר כל רצונם הוא להיות חלק מחיי ילדיהם.
אבות, אשר את זכויותיהם הבסיסיות – מדינת ישראל רמסה בחסות החוק וברגל גסה.
בישראל כיום, חוקים אשר מפלים אותנו האבות לרעה. חוקים אשר קובעים שאנחנו הגברים, איננו שווים ביכולתנו לנשים בכל הקשור לגידול ילדים.
משום מה, על התנהלות בתי המשפט לענייני משפחה ואף משרד הרווחה (לרבות העובדות הסוציאליות) והשימוש הציני במשטרה ובילדים כאמצעי לחץ ומיקוח וכקרדום לחפור בו – איש לא יהיה מוכן לדבר לעולם.
"אומרטה"; ככה קראו לזה בסיציליה, כאשר היו מצטרפים חברים חדשים למאפיה הם היו נשבעים לשמור על קוד השתיקה. לא לגלות לאחרים את סודות הארגון ולא להלשין על חבריו.כך גם היה באודסה וככה גם אנחנו, האבות הגרושים מרגישים.
התנהלות המערכת היא כמכונה משומנת היטב;
על פי רוב, הליך גירושין במדינת ישראל מתחיל כאשר מוגשות כנגדנו תלונות שווא במשטרה. שוטרים מגיעים אל ביתנו ומבשרים לנו ביד קשה וללא כל שיקול דעת (ע"פ הוראות בי"מ לביטול שיקול הדעת במקרי אלמ"ב) כי עליך 'להתלוות' אליהם אל תחנת המשטרה.
בין רגע הנך חשוד באלימות במשפחה;
גברים רבים ללא כל עבר או רקע פלילי כלשהו, מוצאים עצמם מוגדרים כעבריינים, וזאת מרגע הפרידה והגירושין.
קצרה היריעה מלפרוס את הרגשת ההשפלה אותה אתה נושא עמך החל מהרגעים בהם מלווים אותך שוטרים מדירתכם המשותפת אל ניידת המשטרה אשר ממתינה מתחת לבניין המגורים וזאת לנגד עיניהם המשתאות של כל השכנים והמכרים.
במקרה הטוב תמצא עצמך "רק" מורחק מביתך ומילדיך, דבר חמור בפני עצמו, אך במקרים רבים זה מסתיים בתא המעצר…
מרגע הגשת התלונה הגבר מוחזק כאשם (תוך שלילת חזקת חפותו), חזקת החפות אשר כל כך חשובה במשטר דמוקרטי כשלנו נגוזה. כל אב אשר כלפיו נטענות טענות כאלו ואחרות בגין אלימות קרוב לוודאי שימצא עצמו מורחק מילדיו ואם 'יתמזל מזלו' יפגוש אותם תחת פיקוח ושמירה במרכז רווחה וזאת עד לרגע בו יוכיח אחרת אם בכלל.
האם משמעותה האמתית של חזקת החפות אינה בדיוק להיפך?!
לכל אב קיימת החזקה כי הוא האב הטוב ביותר וכי עליו להיות מעורב בחייהם של ילדיו כמה שיותר עד ואם וכאשר יוכח אחרת בראיות ממשיות!
גברים רבים וגם אני נמנה ביניהם, בחרו לנקות את שמם הטוב ולנסות ולהביא למיצוי הדין.
במדינתנו נשים אשר מגישות תלונות שווא מוגנות ע"פ החוק ולא יועמדו לדין וזאת על מנת שנשים אחרות לא יחששו מלהגיש תלונות במשטרה (תקנה עוקפת חוק 2.5 של הפרקליטות מבית היוצר של דורית בייניש ועדנה ארבל), מן הפלייה מתקנת ומעוותת שכזו אשר מביאה למצב בו נשים רבות מנצלות את החוק ובכך מחטיאות את המטרה ונותנות ידן למצב בו נשים אשר זקוקות באמת לעזרה, נפגעות מניצולן הציני את משטרת ישראל למען מטרותיהן ושאיפותיהן ליצור יתרון משפטי על הצד שכנגד בהליך הגירושין.
יריית הפתיחה אשר מתבצעת בהגשת תלונת השווא מביאה לאחריה מטר תביעות מבית המשפט לענייני המשפחה אשר שם משמורת הילדים עוברת באופן אוטומטי לחזקת האם וזאת בחסות החוק.
חזקת הגיל הרך עוגנה בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב- 1962
(להלן: "חוק הכשרות") שקבע כי גילו של קטין הוא השיקול המכריע בקביעת משמורתו במקרים בהם הוריו אינם מגיעים להסכמה בעניין זה.
שהרי, אם והיינו מגיעים להסכמות, ככל הנראה שלא היינו מוצאים את עצמנו בבית המשפט, מקום אשר מיסודו הינו פועל מתוך אפליה על רקע מגדרי.
מדובר בסיפא בחוק אשר נחקק בשנות השישים המוקדמות ואיננו משקף כלל את המציאות במדינתנו ואת הלך הרוח בימינו.
המצב כיום הוא שנשים רבות מנהלות חיי קריירה והגבר כבר איננו המפרנס העיקרי, ונטל גידול הילדים מתחלק לרוב בצורה שוויונית. בבית המשפט לענייני המשפחה ניצבים אנו האבות אל מול מציאות אותה ניתן רק לדמיין, מציאות אותה ניתן רק להשוות למשטרים אפלים מן ההיסטוריה. מציאות זו לא הייתה מביישת אותם כלל וכלל.
אנו האבות החלטנו לקום ולהילחם למען זכויות ילדינו ולמען זכויותינו אנו, החוקתיות, הבסיסיות והאנושיות. למרות התעלמותה והסתתרותה של מערכת שלמה מאחורי סיסמאות, הנני מצטער להודיע בזאת שגם אבא הוא בן אדם ("רחמנא ליצלן") וגם לו יש רגשות אשר מהן אסור ואף מוטב שלא להתעלם. אין ספור מחקרים אף קבעו לאורך ההיסטוריה שמעורבות יציבה ובריאה של שני הורים בחיי הילדים תורמת לגדילתם ולהתפתחותם התקינה והבריאה ביותר.
מערכות המשפט והרווחה במדינת ישראל משתמשות במושג 'מכובס' אותו הן מגדירות כ"טובת – הילד";
הרי מהי טובתו האמיתית של כל ילד במדינת ישראל אם איננה לגדול לצד שני הוריו בצורה שווה וזאת אף על פי ולמרות החלטת מי מהצדדים להתגרש.
ולמרות זאת, בחרו אלו, להציג את מאבקנו הצודק, מאבק חוקי אשר נשען על יסודותיה של אותה מערכת חוקים 'מעוותת' אשר מאפשרת מצב בו ילדים מנותקים מאבותיהם על לא עוול בכפם ? כאלימות.
הגדירו אותנו כגברים אלימים, נטולי רסן ומשמעת עצמית, ומצאו לנו שלל הגדרות וביטויים איתם ניתן להגדיר את התנהגותנו ויחסינו כלפי אותה המערכת לה אנו בזים, כפשיעה וכהסתה. נכתבו כתבות ומאמרי 'דעות' על משמרות המחאה וההפגנות אל מול בתיהם של פקידות הסעד והשופטים. בחרו להביא את הדברים בצורה משתלחת וקיצונית שאינה נשענת ונתמכת במציאות. בחרו להסיט את הנושא למקרי קיצון ולמקרי הסתה קיצוניים כשל אלו שקדמו לרצח רה"מ רבין ז"ל.
אך בדיוק בנקודה הזאת נשאלות גם השאלות הכול כך נדרשות במדינה כשלנו, אשר אמורה להיות מתוקנת ונאורה, שבה אפילו נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק טבע גם את המשפט שאומר כי "הכול שפיט", שאלות אשר מהן בחרו להתעלם על ידי הטיה; על ידי "הצעת חוק" אשר תמנע כל אפשרות להפגין אל מול בתיהם של שופטים, (אשר החליטו כי הינם מעל לחוק) דבר אשר נוגד את זכות היסוד שלנו במדינה דמוקרטית, ומבשר לנו על תחילתו של עידן דיקטטורי וטוטליטארי.
שאלות עליהן יבוא היום ויתנו את התשובה במשפטי ראווה, משפטים אשר יתקיימו, יהיה אשר יהיה, גם אם והדבר יתקיים בבתי משפט בינלאומיים:
– מה, וגם למה, הביא אבות לילדים, אנשים נורמטיביים אשר נושאים עמם עבר ללא דופי, לצאת אל הרחובות, לצעוק ולזעוק את כאבם, להזהיר ולהביא אל תודעת הציבור את אשר נגרם להם מאחורי דלתיים סגורות, במרתפים חשוכים בחדרי החקירות?
– מדוע הגיע הדבר לכדי כך שעל מנת שיתייחסו לטענותיהם מצאו אלו את עצמם מחוץ לבתיהם של מקבלי ההחלטות; מחוץ לבתיהם של שופטים ופקידות סעד כששלטים בידיהם וזעקות כאבם נשמעות למרחקים?
– איך מצאו אלו את עצמם מובאים אל חדרי החקירות כשהאשמות בזויות והזויות תלויות מעל ראשיהם?
– מדוע המערכת משקיעה כל כך הרבה אנרגיות בניסיון להשתיקם?
בימים אלו, ולא אחת, עולה השמועה שאף הוקמה יחידה מיוחדת בתוך משטרת ישראל על מנת למגר את פעילותם החוקית של מאבק האבות הגרושים במדינת ישראל.
מדוע עד היום לא קם ולו צדיק אחד בסדום הארורה ושאל עצמו למה, וקבע כי יש לבחון את מלוא הטענות ולשנות את השיטה אשר פוגעת בכל כך הרבה אנשים וילדים חסרי ישע?
עוד ימים יבואו ויספרו את סיפורם של החלוצים, אלו אשר הבינו כי אין באפשרותם לוותר, אלו אשר קמו והתנגדו למערכת אשר רמסה אותם ואת זכויותיהם הבסיסיות ברגל גסה וזאת למען כך שאחרים לא יפגעו, למען עתיד טוב יותר עבורם ועבור ילדיהם, למעני ולמענך.
עוד יסופרו סיפורי המחתרת האבהית, על הרגעים בהם החזיקו ותמכו איש ברעהו בניסיונם, ואשר בעצותיהם זכו ילדים רבים לזכות הבסיסית לגדול לצד שני הורים. יסופר על "מאהל – האבות", אשר רק שם לבד, אזרו אומץ, הצטרפו והתגייסו למען המאבק הצודק כעשרת אלפים אנשים נוספים אשר לכל אחת ואחד מהם יש מישהו ממשפחתם אשר נפגע ממערכת המשפט ו/או הרווחה.
אז בואו ונקרא לילד בשמו; מדינת ישראל חתמה בשנות השמונים על אמנות בטקס מפואר של האומות המאוחדות בז'נבה: "אמנת זכויות אדם", "אמנת זכויות הילד".
מדינת ישראל מפרה את האמנות הללו ומבצעת מדיניות מכוונת של רדיפת אבות גרושים, תוך שהיא מתעלמת ממספר האבות אשר שלחו יד בנפשם, בעקבות העומס הנפשי אשר הוטל עליהם והכאב אשר איתו לא היו מסוגלים עוד להתמודד. אותם אבות אשר דמם הותר על ידי אותה המערכת שפוגעת בילדינו ובנו, השם יקום דמם.
אני בטוח שזאת היא לא מדינת היהודים עליה חלמו אבותינו ואנו.
כולי מלא תקווה שבתי ושאר ילדי ישראל יגדלו אל תוך מציאות אחרת מזו הקיימת היום.
אנשים צועקים וזועקים מכאב..
זאת היא זעקתנו, זעקת האבות.