כל מי שמכיר אותי יודע שאין בעולם דבר שמשמח אותי יותר מאשר קפה משובח. אני אוהבת את הקפוצ'ינו שלי חזק, אך לא מידי, חלב מוקצף ומעט ממתיק. אמנם אני נוהגת "להרוס" אותו קמעה עם חלב דל שומן וממתיק ללא סוכר, אבל כשאני מגיעה לאחד מסניפי הרשת, זו עם סקאלת הצבעים באדום-שחור-אפור, אני מדקלמת בלי לחשוב בכלל: "הפוך גדול דל שומן".
לא פחות מטעמו של הקפה, אני אוהבת לשתות אותו בסטייל. בבית יש לנו מכונת נספרסו אדומה ומבחר קפסולות בצבעים שונים. העניין הוא שלקטנצ'יק שלי יש חיישני קפה מצוינים. בכל פעם שאני מניחה לעצמי על השולחן יצירה של ספל קפוצ'ינו מהביל ומנסה ללגום ממנו את הלגימה הראשונה, הוא יודע שהגיע הזמן להתחיל לצווח בקולי קולות. מאחר שאני מצליחה לשתות את הקפה שלי בנחת רק במשרד, ושם זה, איך לומר, נס אם יש במקרר חלב, וקפה אינסטנט סביר אני מביאה מהבית, אני פשוט חייבת מידי פעם לשתות את הקפה המשובח שלי בבית קפה.
קונספט הקפה, אגב, מלווה אותי בכל שיטוטיי, כך שלא פעם אני אפילו מצלמת את ספל הקפה שמוגש לי, אם הוא ראוי לכך. כמה צילומים שלי וגם אחרים מופיעים בלוח מיוחד בחשבון ה- Pinterest שלי שנקרא Coffee.
אם צריך, אז צריך
בתי הקפה מדורגים מבחינתי קודם כל לפי טעם הקפה. לא יעזור כלום, גם העיצוב הכי מדהים בעולם לא יוכל לחפות על תוצר גרוע. לאחר מכן בא תורו של העיצוב ולבסוף, לפי המרחק והמאמץ שאני נדרשת כדי להגיע אליהם בכל שלב של היום. שמתי לי למטרה, שהיתה לא מודעת בתחילה, למצוא את בית הקפה המושלם. מיותר לציין שאשמח יותר לעצב כזה ללקוח המתאים, אך לעת עתה אני נהנית מהתקדימים ושואבת השראה.
מה חשוב שיהיה בעיצוב בית הקפה שלי?
בסדר חשיבות אקראי לחלוטין: מתחם ישיבה מרווח, נוח למעבר ועם זאת אינטימי, צבעים הרמוניים, מושבים נוחים, כלים יפים, נותני שרות אדיבים, אינטרנט, שרותים נוחים ונקיים, מים לשתייה, תאורה טובה ואווירה.
אחד שאני אוהבת
ויש בו אווירה נהדרת, נמצא במושב שילת ונקרא Greenhouse Caffe ("חממת קפה" בתרגום חופשי). כשמו כן הוא, בית הקפה שחללו העיקרי מוקף חלונות זכוכית גדולים ממוקם בליבה של משתלה ירוקה ופעילה. הקפה טעים והתפריט מגוון. סקאלת הצבעים מורכבת מירוק הנשקף מהצמחייה העשירה בחוץ, עץ טבעי ושמנת. החומרים העיקריים הם זכוכית שקופה המחפה את רובו של החלל ועץ ממנו עשויים הרצפה והרהיטים.
בית הקפה Greenhouse Caffe במושב שילת
אחד מיוחד בבית זית
שנקרא "דרך הגפן" נמצא במושב שלמרגלות ירושלים בואכה סיבוב מוצא. במקום שני אזורי ישיבה, אזור פנימי בתוך המבנה שיש בו קיר מחופה לבנים וגזרי עץ, ומתחם חיצוני מוקף גינה יפהפייה ופורחת. המבנה החד קומתי משמש כולו לבית הקפה ונראה כבקתה כפרית קסומה.
"דרך הגפן" במושב בית זית
"דרך הגפן" מבפנים
אחד מדליק
מצאתי באיטליה, בפבליון הראשי בביאנלה לארכיטקטורה, שם ביקרתי לאחרונה. סקאלת צבעים של שחור-לבן- צהוב וכתום- אדום- טורקיז, אבל יותר מזה, התפרעות מוחלטת בעיצוב החלל, לרבות אזור הבר שיש בו מראות מעויינות הפונות לכיוונים שונים ומשקפות את החלל ואזור ישיבה שנראה מופרע לגמרי. לא פשוט היה לי לבחור בשולחן זה או אחר, שנראה שונה לגמרי ממשנהו בגובה, גודל, צורה ודוגמא. הקפה, איך לומר, היה מאכזב (יחסית לאיטליה) ויקר פי שניים מהקפה שנמכר בדוכן ארעי ברחבי הג'יארדיני.
בית קפה בפבליון הראשי בביאנלה בוונציה.
פרץ של צבעוניות וצורניות בעיצובו של Tobias Rehberger
המושלם!
את בית הקפה המושלם מצאתי, איך לא, באיטליה גם הוא. לא רק שהקפה באיטליה מצוין כמעט בכל קיוסק ממוצע, מדובר במדינה שבה העיצוב מגיע לרמה של אומנות ממש. המקום נקרא AquAlta שניתן לתרגם בעברית כ"מים גבוהים" (כינוי למי הים המכסים את הככרות בוונציה בעת הגאות) והוא מתמחה ביינות, קוקטלים, וחטיפים או מתאבנים (finger food ), מה שלא מונע ממנו להציע קרואסונים מטריפים וקפה מהסרטים. הוא ממוקם בעיר Mestre בצפון המדינה, במרחק נסיעה קצר מונציה. אני חייבת להודות שקודם לכן עברתי ברחוב 37 Piazza Barche מספר פעמים ולא הבחנתי בו, אך ברגע ששמתי עליו את מבטי, התאהבתי עד כלות.
טעות אחר טעות
נכנסתי פנימה ומיד עשיתי טעות בלתי הפיכה. שאלתי בנימוס האם מותר לצלם וקיבלתי תשובה שלילית. שיטבג! (שילוב של מילה לא יפה כלשהי וקיטבג). בארץ, כפי שלמדתי בסדנת צילום שבה השתתפתי לפני זמן מה, מותר לצלם כל דבר וכל אחד שנמצא במקום ציבורי, לא כולל קטינים. מאחר שלא בארץ הייתי ולא ידועים לי חוקי המקום, יצאתי משם מובסת.
חזרתי למחרת בבוקר, ביום האחרון לטיול לפני הטיסה חזרה לארץ, לכוס קפוצ'ינו במחיר 1.30 יורו (סביר מאוד!). התיישבתי בשולחן צדדי והגנבתי כמה צילומים לא מוצלחים שיצאו הרבה פחות ממגניבים. באורח תמים לחלוטין התחלתי לצעוד לכיוון גרם מדרגות היורד מטה, כשאני אוחזת את המצלמה הקטנה בכף ידי. להסחת הדעת עצרתי להתבוננות סתמית באוסף המגזינים המקשט את הירידה. הספקתי לרדת שתיים-שלוש מדרגות עד שקול תקיף הופנה לעברי באיטלקית שוטפת. לא מבינה וסמוקה מהתרגשות, ירדתי עוד שתיים וחצי מדרגות וכבר כמעט נגעתי בידית הדלת, אבל אז התחלתי לשקשק. הקול היה עיקש ועצבני ואני השתפנתי (רצו לי מחשבות הזויות על פספוס הטיסה חזרה). מסתבר שיש שם אגף אח"מים שלם לאירועים שאינו מיועד לכל עובר אורח, תמים ככל שיהיה. אני בהחלט תמימה, אז מה אם אני לא יודעת איטלקית וגם לא מסוגלת לקרוא מגזינים בשפה הזו! (אז זו היתה הטעות שלי!)…
לשמחתי, מצאתי את דף הפייסבוק של המקום ובו אוסף תמונות משגע:
למזלי, אף אחד לא רדף אחרי לשרותים, כך שיכולתי לצלם בחופשיות את הרצפה הססגונית והמדהימה ביותר שניתן להעלות על הדעת:
הקונספט
משדר "פשטות אלגנטית". סקאלת הצבעים (לפי סדר הדומיננטיות) מורכבת מאפור, עץ טבעי, שחור וצבעוניות מתפרצת בשרותים. העיצוב אינו יומרני ואינו צועק "יוקרה" אך הוא משדר איכות בלתי מתפשרת. הרצפה עשויה בטון מוחלק בגוון אפור לא אחיד בגימור מבריק, התקרה הגבוהה צבועה בשחור מט שבולע את כל האלמנטים המערכתיים שנמצאים בה, הדלפקים עשויים עץ גושני בגימור מושלם, כסאות הבר וגם הכסאות הנמוכים הם בעלי עיצוב צורני משגע וגופי התאורה, הדומים אך לא זהים זה לזה, משרים אווירה נעימה וחמימה. מעט צמחייה, מגזינים, כיתוב על השמשות, לוגו מקסים שמופיע על מסעדי הכסאות וכמובן קפה מצוין, משלימים את התמונה.
לכל אחד יש את המשהו המיוחד שהוא הכי אוהב. יש כאלה שמעשנים סיגרים משובחים או שותים יין טוב. יש כאלה שמכורים למשחקי כדורגל או לרכיבה או לריצה. יש כאלה שיש להם אוסף ייחודי ויש כאלה שאוספים נעליים. אני אוהבת לשתות קפה. קפה טוב ולא פחות מזה, לשתות את 2-3 הספלים היומיים שלי במקום שהעיצוב שלו משובח גם הוא. אני מאושרת שמצאתי את בית הקפה המושלם, רק חבל שהוא לא נמצא פה מעבר לפינה, להפסקת קפה באמצע יום העבודה.