אתמול השתתפתי באירוע מאוד מיוחד. בית הספר התיכון שבו למדתי "עירוני ג'" בנוה שאנן בחיפה חגג 50 שנים להיווסדו באירוע מאוד מושקע ולמרבה השמחה רב משתתפים. לפני שהגעתי קצת חששתי..לא ידעתי מי יגיע ואיך האנשים שאני זוכרת כבני נוער צעירים נראים כשהם כבר חוצים את קו ה-40.
בסופו של דבר זה היה מפגש מרגש מאוד. גיליתי שרבים מחברי פיתחו קריירות מאוד משמעותיות והם עוסקים במקצועות חופשיים באקדמיה, בהיי טק, רפואה ועוד. פחדתי שזה ירגיש מאולץ שלא תהיה שמחה אמיתית אבל באמת זה היה ערב מלא בחוויות מרגשות.
כשבאתי הבייתה הרהרתי לעצמי מה זה בעצם אומר בימינו להיות מצליח כי הרי כשמגיעים לאירוע כזה חלק ממה ששמים על דש הבגד הוא גם ההצלחה שלנו בחיים.אז מה זה בעצם אומר להיות מצליח? לעמוד בציפיות שלך מעצמך? של המשפחה? של החברים? , יש משהו בגיל שלנו כנראה שגורם לאנשים לרצות להביט אחורה בערגה. לחשוב על העבר מה הם היו ומה הם רצו להיות והאנשים שהם היום עם כל המשקעים שיש בהם מהעבר. האם המשמעות של הצלחה היא העובדה שהקמת משפחה, מקצוע שאתה אוהב, ילדים, הצלחה כלכלית…ומה אם זה רק חלק? או שום דבר? מה זה בכלל אומר עלינו? מה נשאר בנו מהילדים שהיינו?
עוד דבר שהבנתי אתמול הוא שזכיתי לילדות מאוד מאושרת. חיינו בשכונה שהרגישה כמו כפר, הלכנו לתנועת נוער יחפים והעמדנו פנים שאנחנו חיים בקיבוץ, ניהלנו שיחות נפש אל תוך הלילה בגנים ציבוריים בתחושת ביטחון ששום דבר רע לא יכול לקרות לנו וכמובן שלא שתינו או עישנו. רק ממרחק של כל ך הרבה שנים הבנתי כמה היינו תמימים ויפים וכמה הילדים של היום מתבגרים כל כך מהר. כמה הקשר בין אנשים הפך להיות מבוסס מסכים ונעשה מרחוק.
כשהגעתי הבייתה לפנות בוקר הייתי מלאת התרגשות ושמחה ועשיתי משהו שלא עשיתי כבר הרבה זמן. כתבתי שיר. בהיות בתיכון סומנתי כמשוררת מבטיחה ואפילו ניהלתי מפגשים בירושלים עם משוררות ידועות. אבל החיים לקחו אותי לכיוונים אחרים ולאחר שהפכתי את הכתיבה למקצוע כבר לא נשארה בי אנרגיה לכתיבה יצירתית. אתמול פתאום התעורר בי שוב הרצון לכתוב ויצא תחת עטי שיר שאני יכולה גם להיות מרוצה ממנו.
אז כנראה שבסופו של יום לא ממש השתננו. לבקשת הקהל אני מחפשת את השיר.
ליקוי מאורות
בדרך חזרה הבייתה
על כביש שחור
גשם של זכרונות שוטף אותי
לערב אחד
העבר הסתכל נכוחה
אל ההוה
בעיניים כלות
כפות רגלינו כבר אינן יחפות
איש איש מצא את נתיבו
ועדיין עינינו דלוקות
תרות
אחר פנים מוכרות
ההווה בעבר מתערבב
רגע אינסופי
של ליקוי מאורות