יומולדת…
בגיל שלוש ארבע חמש שש (ובמקרה שלי עד גיל19),אתה מאד מתרגש ,סופר את הימים לקראת היום הגדול ,רוצה את כל החבילה-בלונים ,קונפטי,מתנות,עוגה,נרות,שירימו אותך,ישירו לך,ישימו לך זר על הראש,ויתייחסו אליך כבן מלוכה ושתרגיש כאילו העולם באמת עוצר מלכת.כי זה היום שלך.
ואז פתאום בלי שום התראה מוקדמת מגיע גיל 28.ואני כן רוצה בלונים ומתנות ועוגה וזר ושישירו לי,אבל מה לעשות שד' שהוא מלך החליט לערוך עבורי את מסיבת יום ההולדת לפי כל הכללים (ואני מקווה שלא ממקום של פחד אלה אהבה טהורה ואמיתית),רק ששלושה ימים לפני התאריך ואז מצאתי אותי ביום ההולדת
בלי בלונים (מלבד כמה מפונצרים שנשארו מהמסיבה המדוברת),בלי זר (כי רמות הפתאט של להתהלך ברחוב עם זר יומולדת עולה על האינפנטיליות שלי),בלי עוגה (אלה אם כן לגרד את שאריות מהתבנית נחשב) ועם דכדוך יומולדת טיפוסי .למה? למה דווקא אני? אני בסדר עם הגיל.מופתעת.אבל בסדר.היי..אולי הבעות הפנים עם הגבות המורמות של נשים מבוגרות הן לא תוצאת בוטוקס גרוע.אולי כל שנה ההפתעה תופסת אותן והן מרימות גבות יותר ויותר.
תמיד אומרים שהחיים עפים.וזה נכון.מה שבאמת חשוב זה לעשות.ליצור,לכתוב,לעשות ילדים ,אהבה,לבנות,כדי שברגעים כאלה של הפתעה גמורה ניתן יהיה לאחוז במשהו. אני מאחלת לי שביום ההולדת הבאה שלי אוכל לאחוז כמה שיותר דברים שיעצרו את קימור הגבות.