תחילה הייתה ה"משילות". מונח שמלבד כמה אנשי מדינה ומשפטנים איש לא משתמש בו. רק בימים האחרונים, עם תחילת ההפצה של חומרי התעמולה של מפלגת הליכוד-ביתנו באינטרנט, הוחלפה המשילות ב"כוח ל".
מה היה לנו? הכוח להנהיג, בכלכלה ובביטחון וכו', וגם הכוח להוריד את יוקר המחיה ומחירי הדיור, וכיוצא באלה "כוח ל".
אין ספק ש"הכוח להוריד את יוקר המחיה" ואת מחירי הדירות היא הסיסמא הנבובה והחצופה ביותר, שכן ממשלת נתניהו היא האחראית העיקרית – במעשה ובמחדל – ליוקר המחיה הבלתי נסבל ולעלייה בת 40 האחוזים במחירי הדירות מאז 2009.
ברור, אם כן, שיש פער מהותי בין הסיסמאות למציאות – לא תופעה חדשה כשמדובר באמירות של פוליטיקאים ובוודאי בתעמולת בחירות, אבל המקרה הספציפי הזה בכל זאת צורם. הוא מגלם בתוכו טענה מובלעת, כאילו הסיבה ליוקר המחיה ולמחירי הדיור היא שנתניהו ומפלגתו לא קיבלו מספיק כוח עד היום, ולכן צריכים לקבל כוח נוסף.
זה בדיוק טיעון המשילות (Goverance), מונח שצמח מתוך מדע המדינה והתיאוריות הפוליטיות, כהרחבה למודל הקונפליקט בין ייצוגיות ליעילות השלטון.
ייצוגיות היא מידת ההתאמה בין האלקטורט, אזרחי המדינה בעלי זכות ההצבעה, לבין ההרכב ותוכן ההתנהלות של הרשות המבצעת (ו/או הרשות המחוקקת). לדוגמא, בשיטת בחירות יחסית אחוז חסימה נמוך מעניק ייצוג גם לקבוצות אוכלוסייה קטנות, ולכן מידת הייצוגיות שהוא מגלם גבוהה יותר.
יעילות היא מידת היכולת של השלטון ומוסדות המדינה ליישם מדיניות.
המתח בין הייצוגיות ליעילות ברור: במדינות בהן יש אחוז חסימה גבוה ו/או מערכת דו-מפלגתית (או על כל פנים מעוטת מפלגות) איכות הייצוגיות נמוכה יותר אבל קל יותר ליישם מדיניות ולכן יעילות השלטון גבוהה יותר. ולהפך.
דווקא הממשלה הנוכחית לא באמת סובלת מבעיה של "יעילות". נתניהו הצליח להעביר את רוב ההחלטות שרצה, וכשלא הצליח האשמה הייתה תלויה בדרך-כלל בהתנגדות מתוך מפלגתו שלו או מצד השותפות הקואליציוניות הבכירות.
הטענה על בעיית המשילות, ועל כך שמפלגות קטנות משמשות כלשון מאזניים, הייתה נכונה לשנות השמונים. אך מאז 1992 עם הגדלת אחוז החסימה, המפה הפוליטית השתנתה מאד. אין הרבה מפלגות קטנות, כמעט ולא נכנסו לכנסת מפלגות חדשות, קואליציות קמות בקלות יחסית.
בעיית המשילות העיקרית שהעסיקה את הממשלה הנוכחית (ולא רק אותה), היא התופעה האמיתית או המדומה שבה הפקידות שולטת בממשלה. במקרה של משרד האוצר, ובמיוחד אגב התקציבים, יש רגליים לטענה הזו. מן המפורסמות שבאוצר עושים בכספי התקציב כרצונם – ברצותם מעבירים וברצותם מקפיאים.
מצד שני, גם את הכוח המופרז של הפקידות ידעה הממשלה הזו לנצל. לדוגמא, באמצעות הקפאת תקציבים ו"ייבוש" גופים ממשלתיים שסרבו לרפורמות (ע"ע אסון הכרמל).
לא תמיד זה רע שלפקידות יש כוח. זכור, למשל, הסיפור מההרצאה המפורסמת של ירון זליכה, לפיו הדם הרע בינו לבין אולמרט כשהראשון היה חשב כללי והאחרון ראש-ממשלה, היה בגלל הלחץ של אולמרט על זליכה לקבל את פרשנות החוק שלו, של אולמרט, מה שזליכה לדבריו לא הסכים לעשות.
אדרבא: הלקח (העקרוני) ממקרה זה (בלי קשר לשאלה אם העובדות היו מדויקות או לא) הוא שלעיתים יש חשיבות לכך שהפקידות תהיה חזקה ותוכל לעמוד בלחצים של פוליטיקאים מושחתים. פקידות מקצועית יכולה לשמש כגורם מדרבן או מעכב, גם כאשר שר או אפילו ראש-ממשלה נמנע מפעולה או פועל באופן לא רציונלי.
לדוגמא, אם שר התחבורה יוציא הוראת שעה לביטול חוקי התנועה, חשוב שהפקידות המקצועית תוכל לעכב את ביצוע ההחלטה בטענה המוצדקת שהדבר עלול לגרום לתאונות, ועל בסיס חוות דעת משפטית שקובעת שהדבר כלל לא בסמכותו.
במקרה של שלטון בעל השקפת עולם כלכלית ימנית מאד, שממילא דוגל בדה-רגולציה מהירה ועמוקה, ושואף לקבל סמכויות שונות שבאופן מסורתי התחלקו בינו לבין גופים אחרים באופן שיצר בלמים ואיזונים, יש לחשוש מכך ולהסביר לציבור את משמעות הדברים.
לממשלת נתניהו דווקא היה הכוח להוריד את מחירי הדיור ויוקר המחיה, למשל באמצעות תקצוב אינטנסיבי יותר של רשויות הפיקוח השונות, בראשן הממונה על ההגבלים העסקיים. היא יכולה הייתה להנהיג פיקוח מחירים הדוק יותר, כפי שעשו ממשלות קודמות בתקופות של השתוללות מחירים. היא יכולה הייתה להטיל מיסוי בשיעורים גבוהים על רכישת דירות על-ידי משקיעים מחו"ל, להפשיר קרקעות, לבנות דיור בר השגה, להשקיע בדיור ציבורי ועוד כהנה וכהנה, אבל בחרה שלא לעשות זאת.
לממשלת נתניהו לא חסר הכוח ליישום של מדיניות חברתית. חסר לה הרצון, כיוון שבכירי הממשלה הזו הם בעלי השקפות ניאו-ליברליות מובהקות, ומתנגדים אידיאולוגית לחלק גדול מהצעדים שהציבור דרש במחאה החברתית.
לכן, לדעתי, להעניק לה כוח נוסף או בכלל, תהיה שגיאה.