"כל אחד חושב שהוא המלך של הפלאפל" – לא יודע למה, אבל המשפט הזה והאמת המרה שמאחוריו נחרטו במיוחד בזכרוני. אולי כי ככה זה עם הזיכרון – הוא בוחר על דעת עצמו, מה לחדד ומה להדגיש ומה טובע בתהום הנשייה.
קבלו סיפור: כשהייתי ילד היו שני "מקצוענים" שהעסיקו אותי: ז'אן פול בלמונדו, בסרט הפעולה האלמותי "המקצוען" (Le Professionnel), עם המוזיקה המדהימה של אניו מוריקונה; ו"המקצוענים" (The Professionals), סדרת המופת הבריטית בכיכובו של גורדון ג'קסון ההורס, על חייו של צוות מארגון הביון MI5.
נדמה לי שתחנת התרבות המקצוענית הבאה שלי, הייתה "גברים מקצוענים יודעים מה הם רוצים", שירם של דנה ברגר ולהקת בלאגן. לא בטוח שזה היה השיר הטוב ביותר של הנ"ל, אבל דנה ברגר ובלאגן היו מהדברים היותר מרגשים שקרו – לי לפחות – בחצי הראשון של שנות התשעים, כשהיינו חיילים וקצת אחרי.
מאוחר יותר, בחצי השני של שנות התשעים, הייתה זו היצירה "Les Professionnels" של צמד AIR הצרפתי (מיקס אינסטרומנטלי ארוך מ-1997 שמתבסס על "All I Need" ממון ספארי. למרבה הצער לא הצלחתי למצוא גירסת אונליין שלו).
איזה צליל. איזה תחכום. איזה גרוב מטמטם.
המקצוענות של היום היא, איך לומר, לא המקצוענות של פעם. כשחיפשתי את מקצועניי מפעם, אלו של ילדותי, התקשיתי למצוא אותם. במקום זה, מצאתי סרטונים מתוכנית בוקר, משחק פלאש בשני כפתורים, אתר לחיפוש בעלי מקצוע, סדרת מדריכי שיפוצים של טמקא, ועוד כהנה וכהנה.
ועוד מנעולן, חברת הובלות, אינסטלטור, חברת אספקה טכנית מבקה אל גרבייה. ועוד כמה עצמאים ובתי עסק שמבטיחים איכות ללא פשרות ומקצוענות ללא גבול.
גם ספקית האינטרנט 012 סמייל, אותה נטשתי לפני כמה שנים, מכנה את אנשי התמיכה שלה "המקצוענים" כך מסתבר. אחסוך מכם את דעתי בעניין הזה.
בלי להעליב אף אחד – או לפחות לא את כולם – אני נאלץ לפסוק שחלה פחיתת דורות רצינית.