חלומן של כל גננת וסייעת בישראל הוא להקים גן פרטי. בניגוד למעונות היום ולגנים הציבוריים והעירוניים בפריפריה, שכפופים למגבלות תקציביות ולבלאגן בירוקרטי שכולל עיריות, רשויות מקומיות, את משרד החינוך ומשרד התמ"ת, בגן פרטי הגננת חופשייה לעשות כמעט כל מה שהיא רוצה.
לטוב ולרע, על הגנים הפרטיים המהווים כשלושה רבעים ממוסדות החינוך לגיל הרך, אין כל פיקוח. המחוקק נכשל בניסיון לתקן את חוק הפיקוח על מעונות יום, וכתוצאה מכך הכל אפשרי – טכנית, כל אחד יכול לפתוח גן ילדים ולחנך את הילדים שלכם ללא כל רקע וללא פיקוח בריאותי, בטיחותי או פדגוגי.
ומצד שני, גני הילדים הפרטיים הם המקום שבו גננות יצירתיות ואמביציוזיות יכולות גם לתת הרבה יותר לילדים וגם לנהל עסק מצליח. לכן "החלום האמריקני" של כל גננת בגן עירוני בירוחם הוא להפוך לבעלת גן פרטי או צהרון בפתח תקווה, חולון, ראשל"צ או תל-אביב.
מה שהופך את המציאות הפשוטה יחסית הזו לסיוט כלכלי עבור הורים רבים ומעורר זעם רב (כפי שהדגימו צעדות העגלות) הם כמובן כוחות השוק, אבל למדינה יש בזה יד.
לפני 20 שנה בלבד היוו מסגרות החינוך הציבוריות לגיל הרך למעלה מ-70 אחוז מהגנים. האינפלציה במספר הגנים הפרטיים היא תוצאה של מצב שבו המדינה הפסיקה להקים מעונות יום וגנים עירוניים בכמות שתספיק לצרכי האוכלוסייה.
היא העלתה בהדרגה את מחירי שכר הלימוד ושחקה בהתמדה את הסבסוד, כך שחלק מההורים ששולחים היום את ילדיהם למעונות של נעמ"ת או ויצ"ו משלמים לא הרבה פחות ממה שהיו משלמים בגן פרטי (קרוב ל-2000 ש"ח לעומת החל מ-3000 ש"ח בגנים הפרטיים).
רק מעטים נהנים מסבסוד מלא או בשיעור גדול מ-60%. כך, במקום שהגנים הפרטיים יהיו אלטרנטיבה מעט יותר יקרה לחינוך חינם (לפי חוק חינוך חובה חינם), בעצם הגנים הפרטיים הם ברירת המחדל. ממילא קשה מאד למצוא מקום במעונות המסובסדים.