אפשר היה לצפות שאחרי מערכת בחירות (ב-2009) שבה המפלגה הגדולה ביותר לא נקראה להקים את הממשלה, יותר תשומת לב תופנה לנושא הגושים; אבל גם היום עיקר תשומת הלב בניתוח הסקרים, בדיון על התחזקות והחלשות מפלגות, ואפילו בסיכויים להקים ממשלה, כולם מדברים על מפלגות.
משה כחלון לוקח שני מנדטים מהליכוד, אמסלם לוקח שלושה מנדטים מש"ס, הבית היהודי מתאחדת עם האיחוד הלאומי, כמה מנדטים מביאים ביברמן ביחד וכ"ו. אני לא אומר שהמשחק במנדטים הוא לא נחמד, לפעמים גם מועיל, אבל הכותרת, ולא הסיפא, של כל פרסום סקר וסקר הייתה צריכה להיות מצב הגושים.
עוד ב-Onlife:
גוש זה כל המפלגות ששייכות לצד מסוים במפה הפוליטית, שבהינתן רוב יתמכו במועמד הבולט שבהם להרכבת ממשלה. לא כל המפלגות בגוש חייבות לשבת בקואליציה שמקים ראש הגוש, ולהיפך, מפלגות מגוש אחד יכולות לשבת בגוש אחר. ב-1992 קיבל יצחק רבין "גוש חוסם" מפורסם של 61 ח"כים שכלל את העבודה, מרצ, חד"ש ומד"ע – אולם בממשלה שלו לא ישבו הסיעות הערביות ובקואליציה שלו כן הוכנסה ש"ס מגוש הימין.
למה אין דבר כזה "גוש מרכז"?
אין דבר כזה "גוש מרכז". המרכז הוא נקודה אחת ברצף פוליטי מסוים. כמו שכולם זוכרים משיעורי הגיאומטריה לנקודה אין נפח. כאשר ממקמים את כל המפלגות על רצף אידיאולוגי כלשהו אפשר למצוא את הבוחר החציוני – הבוחר שהצביע למפלגה שסך המושבים מימינה ומשמאלה שווה. הגוש שכולל בתוכו את הבוחר החציוני הוא הגוש המנצח ובסבירות גבוהה מאוד שמנהיגו ייקרא להרכיב את הממשלה.
לא קשה למצוא את הגושים בישראל – בכל מערכת בחירות אפשר להסתכל על המפלגות ולשאול במי תתמוך במידה והדבר יהיה תלוי רק בה לראשות הממשלה, במועמד הימין או השמאל?
בכל מערכת בחירות אפשר למצוא גוש ימין וגוש שמאל, שאפשר גם לקרוא להן המפלגות שמשמאל לבוחר החציוני והמפלגות שמימינו. מאז 1977 אפשר גם פשוט להשוות לליכוד – המפלגות שמשמאל לליכוד והמפלגות שמימינו.
קדימה היא מפלגת שמאל
אני מגדיר ב-2006 את קדימה כמפלגת שמאל. אפשר לטעון, ורבים טוענים, שקדימה ב-2006 ייצגה את הימין הרבה יותר מאשר את השמאל ולראיה מביאים את הרכבה שנשען ברובו על יוצאי ליכוד. אם נשאל את קדימה, היא תגדיר עצמה כמפלגת מרכז ותסרב בכל תוקף להכריז על עצמה כעל שייכת לשמאל.
אם מדובר היה במפלגת ימין היינו צריכים לצפות שגם אם קדימה הייתה מגיעה שנייה, באותה מערכת בחירות, אחרי הליכוד או ישראל ביתנו, היא הייתה מעדיפה לתמוך בראשות הממשלה של הליכוד על פני ממשלה בגוש השמאל עם עמיר פרץ. אני לא חושב שיש מי שחושב שזה נכון. גם מבחינה אידיאולוגית, אין שחר לטענה שקדימה הסתירה את היותה שמאלית כדי למשוך קולות מהימין.
הליכוד שמדבר עם הפלסטינים הוא פחות ימני?
ההגדרה הלא שיפוטית של גושים טובה בהרבה על פני הגדרה על פי אידיאולוגיות ולו בגלל ההיבט ההשוואתי. הליכוד היום שמכיר בראשות הפלסטינית ומדבר (לפחות כלפי חוץ) על פתרון שתי מדינות הוא יותר שמאלי או ימני ממפלגת העבודה בשנות ה-80? האם מפלגת העבודה היום שבוחרת להתעלם מדחיפות הנושא הפלסטיני לטובת סדר יום חברתי והתנגדות נחרצת לליברליזם כלכלי היא שמאלית יותר או פחות ממפלגת העבודה של רבין ב-92 שהובילה את המו"מ לשלום באוסלו ואת ההפרטות הגדולות של תחילת שנות ה-90?
המציאות משתנה כל יום; כיבוש טרי בן 10 שנים אינו אותו דבר כמו כיבוש בן 40. כלכלה בעידן תחילת ההיי טק אינה אותו דבר כמו כלכלה מופרטת בעידן של משבר קפיטליסטי עולמי. כל ניסיון להשוות אידיאולוגיות בצורה כמותית על פני ציר אחד ולאורך שנים הוא ניסיון סרק. אפשר לדבר על תהליכים, על השינויים, ניתוח איכותי של שינויים היסטוריים, אבל זה לא יקדם אותנו כלל בבחינה אלקטוראלית.
בגרף הבא מיקמתי את גודלם היחסי (באחוזים מכלל חברי הכנסת) של שני הגושים בשמונה מערכות הבחירות האחרונות מאז 1984. שימו לב שהמספרים על הציר האנכי הם באחוזים ולא במנדטים. 50% בדיוק מייצגים 60 מנדטים בכנסת. שתי הנקודות האחרונות בגרף, שמסומנות בצהוב, מתייחסות לממוצע הסקרים משבוע שעבר.
1. פעם הימין מרוויח, ופעם השמאל. הדבר הבולט ביותר הוא העקביות בצורת הגרף. אחרי כל מערכת בחירות ב-28 השנים האחרונות שבה קיבל הימין הישגים יחסיים, קיבל השמאל הישגים יחסיים בבחירות העוקבות. פעם הימין מרוויח ופעם השמאל באופן עקבי מאוד.
2. השגתם רוב? זה לא אומר שניצחתם. הישגים" ו"רווח" ולא ניצחון, מכיוון שכפי שאפשר לראות כאשר השמאל "מרוויח" הוא לא בהכרח מנצח. גם 1984 וגם 1999 היו שנים חזקות לשמאל אולם הוא לא קיבל בהן רוב. ב-1999 קיבל גוש השמאל 60 מנדטים, כמו גוש הימין, אולם בגלל הבחירה הישירה מי שנקרא להרכיב את הממשלה היה אהוד ברק. התיקו הבין גושי מסביר אולי את קוצרה של ממשלה זו. כשהימין מנצח הוא עושה זאת בהפרש גדול, וכאשר השמאל מנצח מדובר בדרך כלל בהיפרש בין-גושי מזערי.
גוש הימין ניצח – אהוד ברק הרכיב ממשלה
3. גם כשהיה תיקו – גוש אחד ניצח. שימו לב ל-1996. למרות שנתניהו ניצח את פרס בבחירה הישירה בשברי אחוז בלבד), ולמרות שמפלגת העבודה קיבלה שני מנדטים יותר מהליכוד באותה שנה (34 מול 32) – בפועל מדובר באחת השנים החזקות ביותר לגוש הימין בשלושים השנים האחרונות: 56.7 אחוזים בכנסת לעומת 43.3 בלבד לגוש השמאל.
4.קדימה חיזקה את השמאל. אפשר לראות כמה משמעותית הייתה התוספת של קדימה ב-2006. לא רק שמדובר בהישג הגושי הגדול ביותר בכל התקופה שנסקרת כאן, אלא שההישג הזה שייך לגוש השמאל.
השנים שעברו מאז הורידו מעוצמת ההישג ועכשיו נדמה שקדימה נעלמת כליל מהמפה הפוליטית, אבל אין ספק שהפוטנציאל לשינוי היה אמיתי. פוטנציאל שבוזבז על מלחמת לבנון השנייה ועל שורה של טעויות בהרכבת הקואליציה של אהוד אולמרט. גם האירוע המוחי של אריאל שרון לא עזר כמובן לשינוי הפוטנציאלי.
הטעויות של אהוד אולמרט העיבו על השינוי הפוטנציאלי
5. הימין ממש לא חזק יותר מאי פעם. הנתון המעניין ביותר הוא עד כמה לא מיוחד המצב הנוכחי. התפיסה המקובלת היא שהימין חזק מאיי פעם, השמאל חלש, שאין סיכוי למהפך או לשלום, שהתיקו הגושי נשבר ושנכנסנו לעידן הדומיננטיות של הליכוד. אבל גוש הימין היום לא גדול באופן משמעותי מהתקופות החזקות של גוש הימין בשמונה מערכות הבחירות האחרונות. למעשה הוא קטן מגוש הימין שנבחר ב-2003 וב-1996.
נתניהו נהנה מרוב של 9% בלבד ומעבר חוצה גושים של 4.5% מקולות הבוחרים בבחירות בהשוואה לבחירות הקודמות יביא למהפך.
6.הטעות של שלי יחימוביץ'. יחד עם זאת, אם הסקרים יתאמתו אזי לראשונה מזה 30 שנה שהימין ישמור על כוחו ואולי אף יתחזק בשתי מערכות בחירות עוקבות. מצב זה צריך לשים נורה אדומה גדולה מול שלי יחימוביץ'. יכול להיות שיחימוביץ תכפיל את כוחה של מפלגת העבודה בבחירות, אבל כמנהיגת הגוש (וזה לפחות כתר שהיא טוענת לו בגלוי) היא תהיה הראשונה שמביאה לשמאל הפסד שני רצוף בבחירות.
שלי יחימוביץ'. לא מתנהגת כמו מנהיגת גוש
הרעיון של להביא מנדטים שמסורתית שייכים לגוש הימין לגוש השמאל על סמך דברים הנוגעים לליבם (לכאורה) של מצביעי ימין חברתיים הוא רעיון טוב וראוי. העבודה בהחלט צריכה לטעון שהיא זו שמשרתת את האינטרסים של השכבות המוחלשות ושל מעמד הביניים מול האג'נדה הקפיטליסטית שמייצג נתניהו. נורמטיבית כן, רעיונית מצוין, אלא שבפועל (נכון לעכשיו) מדובר בכישלון מוחלט.
כל מה שיחימוביץ עשתה הוא להביא אליה חלק מהמנדטים האבודים שנדדו מהעבודה לקדימה בלי לחזק את הגוש אפילו לא במנדט אחד לרפואה. הדבר מחייב חשבון נפש מהיר. אולי עוד אפשר לשנות את התמונה.
הכותב הוא עובד מחקר ומועמד למוסמך במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, המעבדה לפוליטיקה אלקטוראלית. עורך בפוליטון– עיתון הסטודנטים למדע המדינה, וכותב הבלוג הפוליטי פוליטאה.